שבט סופר חלק א קכו

להלוות לו בשביל שימושו ועשה מצוה בהלואתו אבל השיטוח והניעור גם אם היה שוכר ממנו המשכן היה צריך לשטוח ולנער ולהנאתו הוא זה בשביל שימושו אלא דר"ע סבר משום מצות הלואה לחוד נעשה ש"ש בלי שיטוח וניעור ומדויק ג"כ הא דקאמר דמצוה קעביד שהלוהו משום דעיקר המצוה שפטור משום הלואה הוא אבל ר"א סבר דלהנאתו מתכוין בשיטוח וניעור ומשום הלואה לא נעשה ש"ש וזה א"ש אי אמרינן דנעשה ש"ש משום פרוטה דר"י סבר ר"א כיון דבשעת שיטוח וניעור אינו עושה מצוה ובשביל שעת הלואה לא שכיח פרוטה דר"י לא נעשה ש"ש אבל ר"ע סבר אע"ג דלא שכיח פרוטה דר"י שיזדמן עני ממש באותו שעה שהלוהו מ"מ נעשה ש"ש משום שכר מצוה בעצמותה בלא פרוטה דר"י כמו שפי' הפנ"י לישנא בתרא דב"ק דרחמנא שיעבדיה בע"כ ומוסיף לישנא בתרא על לישנא קמא דלא צריך להשתכר פרוטה ממש וא"כ שפיר קאמר הש"ס בשומר אבידה דכ"ע אית להו דר"י דהא בשומר אבידה גם שיטוח וניעור מצוה היא ושכיח פרוטה דר"י גם ר"א מודה אבל במלוה צריך למשכן פליגי אי גם משום שכר מצוה לחוד נעשה ש"ש אבל בשומר אבידה כ"ע שומר שכר וא"כ שפיר כתב רש"י במתניתין דר"י לית ליה שכר מצוה משום דבמלוה צריך למשכן איירי וליכא לר"א רק שכר מצוה ושכר מצוה לחוד בלא פרוטה דרב יוסף לית ליה ומדויק נמי הא דכתב רש"י לענין דינא דהא אי אמרינן שכר מצוה לחוד צ"ל דגם מה"ט נעשה ש"ש אע"ג דמצות לאו להנות נתנו מ"מ ש"ש נעשה אבל ר"י סבר לא אמרינן שכר מצוה לענין דינא משום דלאו להנות נתנו וא"ש הכל ועיין

ולפי"ז מיושב נמי קושי' הכ"ס מהא דמלוה צריך למשכן דמשמע דאף בעושה להנאתו פטור ממצוה דהא באמת גם ר"ע מודה דליכא מצוה בשיטוח וניעור כיון דזה ודאי להנאתו הוא כיון שצריך להשתמש בו ואף אי שכרה ממנו נמי היה עושה השיטוח וניעור לצרכו רק דהלואה הוא המצוה דזה לא שייך לשימושו דהא היה יכול לשכרו ממנו אלא דעושה מצוה שהלוה ממון מקדם עליו וזה ודאי מצוה הוא ולא שייך להנאתו מתכוין כלל אצל מצות הלואה ולזה גם ר"א מודה דהוי מצוה שלא להנאתו אלא דלא הוי ש"ש בשביל זה והא דקאמר ר"א לאו מצוה קעביד להנאתו מתכוין היינו דשיטוח וניעור אינו מצוה ועוד י"ל ולתרץ לפי מה שכתב בפנ"י די"ל בצריך למשכן גם רבה מודה דהוי ש"ש די"ל דרבה סבר דהוי ש"ח משום דלא שכיח שבשביל כך ימנע ליתן פרוטה לעני וכן כתב הר"ן בנדרים לפרש הא דקאמר פרוטה דר' יוסף לא שכיח היינו דלא יתן לעני משא"כ במצוה שפוחת והולך אין לך צדקה יותר מזו כדאמרינן גדול המלוה יותר מן העושה צדקה ומטיל בכיס יותר מכולם וכ"ש הכא דאיכא תרתי יע"ש וא"כ י"ל דר"ע סבר אף דלהנאתו מתכוין להשתמש בו כמו שסבר ר"א מ"מ מצוה הוא אבל דוקא בהנאה כה"ג דע"י הנאה שלו שמשתמש בו ופוחת והולך עושה יותר מן הצדקה ולולי הנאתו ושימושו לא היה יכול לעשות מצוה זו להטיל בכיס שהוא יותר מהצדקה והלואה אבל בתגריהן שפיר כתב רש"י דוקא אם כונתו להמציא להם תפילין אבל להרוויח לא דהא הממון שהרוויח לא שייך להמצוה כלל וגם אי לא יטול ריווח יכול להמציא תפילין ושפיר כתב רש"י דליכא מצוה אם מוכר להרוויח או די"ל דר"א סבר כיון שמשתמש בו להנאתו מתכוין מסתמא אבל ר"ע סבר דלא מוכח מהא דמשתמש בו דלהנאתו מתכוין די"ל דלאו משום הנאתו הוא עושה אלא משום שרוצה להטיל בכיס שהוא יותר מהצדקה ומשו"ה משתמש בו והשימוש גופא בשביל העני הוא ולא משום הנאתו ואתי שפיר נכון מאוד בעזה"י

המורם מדברינו שהדין שלמד המג"א מרש"י סוכה דהיכי שעושה בשביל הנאתו לא אמרינן עוסק במצוה פטור ממצוה שריר וקיים וליכא ראיה להיפך מסוגיא זו או מטעמא של אבא מאוה"ג או מטעמא דידי שהראיתי פנים מסבירות לחלק בין הנאה של הגריהן ובין הנאה של צריך למשכן ואסתגר בזה פה פ"ב לסדר ויצא תר"נ לפ"ק ה"ק שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל

תשובה עו

רב ברכות ושובע שמחות לכבוד ידידי הרב המופלג בהפלגת חכמים ונבונים המאוה"ג מעוז ומגדול חו"ב בנש"ק בע"פ כש"ת מו"ה דוד אוללמאנן אבדק"ק לק"ב יע"א

אחדשה"ט את נעימת ימינו הביא לי בנו תלמידי שי' אשר רוצה להיות מחובשי בית מדרשינו ובשולי המכתב שדר לן קושי' אחת אשר גדולה היא אצלו ואף שכבר אני עוסק בלימוד הל"ת כנהוג בהתחלת הזמן בכ"ז דחקתי את עצמי להשיבו מיד מפני הכבוד בעיון מעט רגעים מה שההפלא בש"ס פסחים דף ע"ב ע"ב ר"י אמר אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פטור ומקשי מאי שנא יבמתו דעביד מצוה אשתו נמי קעביד מצוה והתוס' ריש יבמות דף ב' ד"ה ואחות אשתו וכו' הוכיח מזה דבאמת יבמתו נדה קונה וקושיתו למה תהא מצוה הא מצוה הבאה בעבירה היא ור"י סבר ריש פ"ג דסוכה מהב"ע לא הוי מצוה כלל

ראשית דברים אני אומר הא דלא קשיא ליה מהא דתנן במל של ע"ש בשבת דר"י פוטר משום טעה בדבר מצוה ועשה מצוה והא מצהב"ע הוא ולא יצא ולא עשה מצוה נ"ל לפי מה שפירש בשעה"מ בה' לולב דברי הירושלמי שבת על הא דקורע בשבת ובין גזל מצוה תמן גופה עבירה משא"כ בקורע היינו משום בקורע אין האיסור מחמת עצמו רק הזמן גורם וכבר חילקו ג"כ לענין אי עביד לא מהני דמשום הכא שוחט בשבת כשירה ולא אמרינן אי עביד לא מהני משום דהזמן גורם ועיין בסמ"ע וש"ך ח"מ ר"ח ואין להאריך בידוע לכל וגם לענין מצהב"ע י"ל כן

אלא שראיתי בשו"ת של אאמ"ו מאוה"ג בכ"ס או"ח סי' קכ"ז שמתמה על פירש שעה"מ דאין סברא וטעם לחילוק זאת אבל ראיתי בשו"ת ר"ע איגר סי' קע"ד שהסכים לפירוש השעה"מ דעיקר הטעם של ירושלמי משום דיומא קגרים ומתמה על הקרבן עדה שכתב שחילוק התוס' בין לולב של אשרה נזכר בירושלמי שכוונת הירושלמי משום דהזמן גורם האיסור וגם מה שפירש בכ"ס שם דברי הירושלמי מהמוציא מצה מרשות היחיד לרה"ר היינו שמוציא בפיו בשעת אכילה ועביד הנחה ע"י בליעתו והמצוה בשעת עבירה כיוון בזה לקדוש זקנו בתשובה שם

אלא שמש"ס פסחים קשיא דהא לא קעביד מצוה דתמן בנדה גופה עבירה ולא ידעתי אמאי לא ניחא למעכ"ת בתירץ של תוס' על הא דלולב של אשירה ועיר הנדחת דאילו לא נעבדה נמי היה יכול לקיים המצוה ומשו"ה אין המצוה בא ע"י עבירה ה"נ אין האיסור נדה שנטמאת עכשיו גורם למצוה ואין העבירה המשך למצוה אלא דעדיין היה קשה לפי גרסת הה"מ בלולב של אשרה דפוסל הרמב"ם משום מצהב"ע ע"כ גם כה"ג אית ליה לרמב"ם מצהב"ע וקשה מהא דיבמתו נדה אלא דגם זה יש ליישב דר"ת בספר הישר כתב בשוגג לא אמרינן מצהב"ע דלא מאוס כ"כ לגבוה משום דשוגג הוא בדבר אבל מדברי תוס' משמע דגם בשוגג אמרינן מצהב"ע דאלא"ה לא היה מקשה מטבל דצריך קרא לאוכל בשוגג ועיין בח"ס בחידושיו על פרק לולב הגזול בחלק ששי וא"כ לתוס' דסברו דאפילו בשוגג הוי מצהב"ע לא קשה מהא דר"י דבעל נדה דדומה לחילוק של תוס' בלולב של אשרה ולהרמב"ם לפי סברת הה"מ דגם כה"ג הוי מצהב"ע י"ל באמת בשוגג לא אמרינן כלל מצוה הבאה בעבירה ועיין

גם י"ל לרמב"ם דסבר דמצהב"ע רק מדרבנן פסול כתוס' סוכה דף ט' ולא מה"ת ומשו"ה שפיר פטור משום טעה בדבר מצוה ועשה מצוה מחטאת ועיין ש"א סי' צ"ט שהוכיח מדברי הרמב"ם פ"ט מהל' אסורי מזבח דמהב"ע