שבט סופר חלק א קכה

יכול לאוקמי כתנאי מאי שנא ר"י מר"י ויש לישב זה דהא כבר הקשה הש"ך בסי' ע"ב על הרמב"ן ותוס' דסברו הא דמשני מתניתין שלא בשעת הלואתו הוא משום דר"י דהא עדיין לא ידע בהוי אמינא לא מר' יצחק ולא מר"י ע"כ פירש הש"ך דתירץ הש"ס דשלא בשעת הלואתו הוי שומר שכר משום דתפיס ליה אזוזי אף דכתב תוס' מדלא קאמר דמלוה על המשכון ש"ש משום דתפיס ליא אזוזי ע"כ דלא שייך תפיס אזוזי משום דאם לא הלוהו לא היה צריך להמשכן מ"מ זה דוקא בשעת הלואתו אבל שלא בשעת הלואתו דכבר הלוהו י"ל באמת דהוי ש"ש משום דתפס אזוזי וא"ש ועיין ברש"י שפירש שלא בשעת הלואתו הוי ש"ש משום דלאחר זמן שתובעו ולא שילם ומשכנו בב"ד ודאי לגביינא שקלי משמע ג"כ דלא משום דר"י אתי' עלה רק משום דשקיל לגביינא וכמש"כ רש"י דהיינו טעמא דבשטר מודה ר"א משום דמוכח דלגביינא שקליה והיינו נמי מה"ט דעדיין לא ידע מדר"י וא"כ כיון דעדיין לא ידע מדבריו וגם מדברי ר' יוסף לא קשה מפני מה קאמר מחוורתא דלא כר"א דיכול לאוקמי בצריך למשכן מתניתין דהא עדיין לא ידע מר' יוסף ואם קשה לרש"י היינו כמו שכתב בש"מ לאחר שמסיק הש"ס הא דר' יוסף היה יכול לומר השתא דאתית להכי מתניתין גם כר"א ופליגו בצריך למשכן לזה שפיר י"ל כמו שכתבתי כיון דלא רצה לאוקמי ר"י כתנאי מה"ט לא קאמר ג"כ דמתניתין כר"א ובאין צריך למשכן דא"כ עדיין תנאי בדר' יוסף דהא ר"י פליג במתניתין ולפירש רש"י מתרץ תוס' שפיר ולשיטת תוס' בלא"ה אתי שפיר דלא משני כן משום דהלכתא כרבה ושפיר יכולין לומר הא דמתרץ שלא בשעת הלואתו משום דר"י ומוקי כתנאי והא דלא מתרץ מתניתין גם כר' יוסף וכתנאי ורק ר"א ור"ע כ"ע סברו כר"י היינו משום דהלכתא כרבה אלא שדוחק קצת לומר דתוס' לא כתבו תירץ שני רק לשיטת רש"י דהא בתירוצם הראשון דכתבו משום דהלכתא כרבה לא אתיא לפירש רש"י רק לשיטתם דהלכתא כרבה וא"כ תוס' תירצו רק לשיטתם לפי מה שנקטו לעיקר פירש רש"י ומדחי פירש ר"ח וא"כ לתוס' קשה דהא יכול לשנות מתניתין כר"א ובלא צריך למשכן כמו שתירץ שלא בשעת הלואתו אליבא דר' יצחק ודוחק לומר דידע מדר"י ואת יוסף לא ידע ולא הכיר

ע"כ אוסיף מיא וקימחא דהנה הפנ"י מקשה אהא דקאמר הש"ס לימא דר' יוסף תנאי הוא ומשו"ה אצטרך לאוקמי בשינוי דחיקא דאיירי במלוה צריך למשכן דוקא כמו שנדחק רש"י ותוס' ור"ח בטעם פלוגתא זו ומאי כולי האי אם נאמר דר"י סבר כר"ע ות"ק דמתניתין ואפ"ה הלכתא כר"י דהלכה כר"ע דר"א שמותי וגם אין הלכה כר"י במקום חכמים וכתב דהא דמקשה הש"ס לימא כתנאי קושי' אלימתא הוא דאי אפשר לומר כלל אליבא דר"י גופא דמוקי נפשיה כתנאי דא"כ מאי הא דמקשה ר"י לרבה בפ' הכונס מהברייתא דהחזירה למקום שיראנה ומאי קושי' דהא יכול רבה לאוקמי הברייתא כת"ק ור"ע שסברו דש"ש הוא כיון דש"ח גופא תנאי הוא ומאי אולמא הך ברייתא ממתניתין דפליגי תנא קמא ור"י ואפילו הכי סבר רבה כר"י וכל שכן דקשה ממאי דמקשה רבה אח"כ מברייתא דהשב לגינתו ולחרבתו וא"ל ר' יוסף שאני אומר דלסטים מזויין גזלן יותר הוי ליה לאוקמיה הברייתא כי הנך תנאי דסברו שומר אבידה שומר חנם הוי אע"כ דלא ניחא ליה לאוקמי מילתא כתנאי אלא לכ"ע אמר למלתיה וא"כ מקשה הש"ס הכא שפיר יעיי"ש

וא"כ זה כוונת תוס' דלר"י א"א לומר דאיתא תנא דלא סבר כוותיה דאי ר"י לא סבר כותיה ולא אמר למילתיה לכ"ע א"כ עדיין קשה מאי מקשה ר"י לרבה ומפני מה לא משני ר"י דהברייתא כר"י דלית ליה שומר אבידה ש"ש וע"כ דסבר דליכא שום תנא דלא סבר כוותי' ושפיר משני תוס' דא"כ ר"י לא הוי פליג דהא אליבא דר"י ע"כ צריכין לומר דכ"ע כוותיה ס"ל כדמוכח מפ' הכונס ואתי שפיר נכון

אלא דדברי הפנ"י אשר המה דברים שכליים צ"ע קצת דהא בסוכה דף כ"ו ע"א בברייתא חתן וכל השושבינן ובני חופה פטורין מן התפלה ומן התפילין וחייבין בק"ש משום ר' שילא אמרו חתן פטור והשושבינן חייבים כתב רש"י דלית להו להני תנאי העוסק במצוה פטור ממצוה ותוס' כתבו שם דכ"ע מודו דעוסק במצוה פטור במצוה וא"כ לרש"י עכ"פ איכא תנאי דסברו דעוסק במצוה אינה פטור ממצוה וא"כ עדיין איכא תנאי דלא סברו פרוטה דר' יוסף ומאי מקשה רב יוסף לרבה ומפני מה לא מתרץ ר' יוסף הברייתא דאתיא כהני תנא דלא פטור ממצוה ולא הוי ש"ש וללישנא בתרא שם משום דרחמנא שיעבדיה בע"כ אתי שפיר אבל קשה ללישנא קמא מאי פריך דהא הטעם דהוא ש"ש בשומר אבידה משום פרוטה דרב יוסף ולהני תנאי לא שייך פרוטה דר"י דהא צריך למיתב פרוטה לעניא אף דעוסק במצות השבת אבידה והא דקאמר הכא דכ"ע אית ליה דרב יוסף י"ל דאזיל ללישנא בתרא שם אבל מ"מ בב"ק קשה ללישנא משום פרוטה דר"י מאי מקשה ר"י לרבה ולתוס' א"ש דכ"ע אית להו עוסק במצוה פטור ממצוה וליכא מאן דפליג ועיין בתוס' פ' הכונס שהביאו בשם ר"ח ובה"ג דפסקו כר"י מהא דש"ס נדרים דאמרינן כ"ע אית להו פרוטה דר"י ואומר ר"י דאין ראיה דגם רבה מודה לרב יוסף דעוסק במצוה פטור ממצוה אלא דס"ל דלא נעשה ש"ש בכך משום דלא שכיח ונ"ל שזה שדייק רש"י במתניתין פ' האומנין דלית ליה לר"י שכר מצוה לענין דינא ומאי מדייק רש"י ומוסיף לענין דינא אלא דרצה לפרש דלא תימא טעמא דר"י משום דלא סבר עוסק במצוה פטור ממצוה ולא שייך פרוטה דר"י ומשו"ה פירש רש"י דלענין דינא לא סבר שכר מצוה משום דלא שכיח אבל מודה דפטור ממצוה ונ"ל ראיה למה שכתב תוס' ודלא כר"ח ובה"ג שמשמע דטעמא דרבה משום דלא סבר עוסק במצוה פטור ממצוה דא"כ כי אמרינן בשומר אבידה קמיפלגי ר"א ור"ע ג"כ טעמא דר"א משום דלית ליה עוסק במצוה פטור ממצוה דהא בה"ג סבר אי אמרינן פרוטה דרב יוסף בודאי ש"ש הוא וע"כ דטעמא משום דלית ליה כלל פרוטה דרב יוסף ובש"ס ברכות י"א אמרינן דלב"ש אתי בלכתך בדרך למעט דרך מצוה ומשמע בפשטות דהטעם משום עוסק פטור במצוה דטרוד בשאר מצוה וא"כ ר"א דשמותי אי אפשר דלא סבר דעוסק במצוה פטור ממצוה וע"כ כתוס' דטעמא דרבה משום דפרוטה דר' יוסף לא שכיח וכך סבר ר"א ויש לדחות ואין להאריך

בהא נחתינן די"ל דאין ראייה לרש"י מהך דלא משני הש"ס מתניתין כר"א וע"כ סבר הש"ס דדרך דחייה אתמר הא דאמר במלוה צריך למשכן פליגי והדרי הקושיא מפני מה לא פירש רש"י במתניתין דר"י אית ליה ג"כ שכר מצוה אלא בצריך למשכן איירי אמנם יש לדייק דכתב רש"י שכר מצוה דהא גם לרב יוסף לא משום שכר המצוה נעשה ש"ש אלא משום דעוסק במצוה פטור מליתן פרוטה לעני והוי ממון ממש דמשתכר אלא שמצות הלואה גורם שיהיה פטור אבל לא שייך למימר לשון שכר מצוה אלא אם השכר הוא ממצוה גופא ע"כ נ"ל בדברי רש"י דגם רש"י סבר כאוקימתא בצריך למשכן פליגי דהנה התוס' כתב וכן הרא"ש וכמה ראשונים דטעמא דהוי ש"ש הוא משום שיטוח וניעור של המשכן ולא משום שעת הלואתו לחוד ועיין בפנ"י על קושי' תוס' על ר"ח אף בצריך למשכן שלא רצה להלות לו בלא משכן מ"מ אף דאינו רוצה להלות לו בלא משכן מצוה קעביד כיון שירא להפסיד חובו וכתב די"ל דסבר ר"א דאכתי לא דמי לשומר אבידה דמצוה קעביד בשיטוח וניעור כל זמן שמשכון אצלו משא"כ בצריך למשכן כיון שאינו רוצה להלות לו בלא משכון השיטוח וניעור הוא ודאי לצרכו משום דירא להפסיד חובו ולהנאות עצמו שיהיה בטוח בממונו ומשום הך מצוה דהלואה גופא לא נעשה ש"ש אף לר' יוסף יעיי"ש ולפי"ז אף במלוה צריך למשכן להיות פוחת והולך ולהשתמש נמי יש לומר דהא דסבר ר"א להנאתו קמכוין היינו השיטוח והניעור הוא להנאתו דהא צריך למשכן להשתמש בו אבל מ"מ גוף הלואה מצוה הוא דהא היה יכול לשכור ממנו המשכן ולהשתמש בו דהא גם עכשיו כשוכר הוא ולא היה צריך