שבט סופר חלק א קכא

רק ספק מוכן ומשום גזירה לא שייך לאסור אלא אכילה ולא טלטול כמש"כ תוס' בשבת פרק כירה. ונ"ל דהנה הרי"ף וכן הרא"ש כתבו דכל דבר שאסור באכילה אסור נמי בטלטול כיון שאינה ראוי היום לאכילה הוי כצרורות ועפר דלא חזי' ליה ומקצה אינש מדעתי' ועיין ביש"ש שהקשה מרב דסבר מותרין בטלטול ואסור באכילה וצריך לחלק משום דבאכילה נמי אינה אסור ספק מוקצה רק משום חומרא בעלמא ולא החמירו כ"כ לאסור נמי טלטול. לפי"ז שפיר הקשה הגמרא ולטעמך בטלטול מי שרי דמעיקרא היה ניחא ליה דטלטול שרי דבשביל גזירה לא שייך לאסור טלטול אבל השתא פריך ולטעמך דאמרת דבאכילה עכ"פ אסור משום גזירה א"כ ע"כ צריך אתה לאסור גם טלטול דכל דבר שאסור באכילה אסור נמי בטלטול כמ"ש הרי"ף והרא"ש. ובזה יש להבין גם כן דברי הב"י בסימן תקט"ו כד מביא שיטת הרי"ף הנ"ל כתב עליו שכן מוכח נמי מדפריך הגמרא ולטעמך בטלטול מי שרי עיי"ש ולכאורה קשה דהכא טעמא משום מוקצה ובשביל זה גם הטלטול אסור אבל אם האכילה אסור מטעם אחר לא משמע מכאן לאסור גם בטלטול משום דהוי כצרורות ועפר דלא חזי ליה ולפמ"ש מיושב שפיר דבאמת הכא נמי לא הוי משום איסור מוקצה דהא לא הוי רק ספק מוכן אלא משום גזירה פריך הגמרא שיהיה אסור גם בטלטול דכל דבר שאסור באכילה אסור נמי בטלטול א"כ מוכח מכאן כשיטת הרי"ף. והא דמשני הגמרא אדגים דמיירי בכוורא דאדימי אע"ג דבדגים לא צריכן לזה דבדגים אין שום טעם לאסור לר"ג כמ"ש לעיל, י"ל כיון דע"כ בפירות צ"ל דלאו בני יומין הן ופירות אתיא אפילו לת"ק מוקי נמי דגים שיהיה הברייתא אתיא אליבא דכ"ע ולאו כר"ג לחודי'

אלא שלפי"ז יש להקשות מה מקשה הגמרא אמתניתין מעשה לסתור דהא שפיר יש לומר דהא דאמר ת"ק היינו האיך שפרוס מצודה לצוד מביברין גדולים דומיא דחיות ועופות דקאמר ת"ק ושפיר אסור משום ספק מוכן אבל ר"ג מתיר הדגים שהביא הנכרי משום דהוא ספק ספיקא דלמא מאתמול נצודו ואת"ל שנצודו היום דלמא מן הביברין קטנים ושפיר התיר ר"ג משום ספק ספיקא וצריך לומר וליישב לפמש"כ המג"א על הא דאמר רב פפא נכרי שהביא דורן צריך להמתין בערב בכדי שיעשה אע"ג דהוי ספק דרבנן דלמא נתלשו מאתמול והסמ"ק באמת מתיר בספק שאינה צריך כדי שיעשה ותירץ המג"א דורן שאני כיון שהביא הנכרי לדורן אמרינן בודאי נתלשו היום שיהיו מן המובחר וכן כתב ג"כ הר"ן בשו"ת יע"ש והחמד משה הובא במחצית השקל הקשה א"כ למה התיר ר"ג לאכול הדגים דהא נמי דורן הוי ואמרינן מסתמא נצודו היום כמו בפירות ור"ג לא מתיר רק ספק מוכן ולא ודאי מוקצה ולפמ"ש ניחא ואדרבה יש ראיה לדברי המג"א דהא לכאורה ספק ספיקא הוי בר"ג ומאי מקשה הגמרא מעשה לסתור אלא שלפי דבריו שפיר דבאמת לא הוי ספ"ספ' דמסתמא נצודו היום כיון דהוי דורן אלא דעדיין עוד נשאר לנו ספק דשמא מן הביברין קטנים ומשום ספק זה מתירו ר"ג ושפיר הקשה הגמרא מעשה לסתור דהא לא הוי רק חדא ספיקא, וראיה יש מכאן לדברי המג"א

ולפי"ז מיושב שפיר פירוש המשניות להרמב"ם שכתב דבדגים מתיר ר"ג אפילו וודאי נצוזין היום דהא לשיטתו דמותר לצוד מן הביברין קטנים א"כ אפילו ודאי נצודין היום מ"מ לא הוי רק ספק ויש לו ראיה מגמרא דשבק דגים ומקשה מפירות. אלא עדיין לא אתי שפיר בדברי הרמב"ם דנקט דגים או פירות משמע לכאורה שאף בפירות הדין כן ולפי דברינו אינו אלא בדגים ולא בפירות ותמוה על הני תרי גאוני על הפ"י וצל"ח שתירצו נמי דברי הפ' משניות ולדבריהם נמי דווקא בדגים איירי פירוש המשניות ולא הרגישו שהרמב"ם נקיט נמי פירות אלא כד דייקת שפיר בדברי הרמב"ם אדרבה מזה ראיה לדברינו דמעיקרא הביא דגים או פירות ומתחיל בתרתי ומסיים בחדא וקאמר דאע"פ שנצודו ביו"ט ולא קאמר נמי אע"פ שנתלשו ביו"ט אלא הוא הדבר אשר דברנו דדוקא בדגים מתיר אעפ"י שניצודו ביו"ט ולא בפירות דפירות קאי אלעיל אספק מוכן דמתיר ר"ג דוקא בספק אבל לא אם בודאי נתלשו ביו"ט ואתי שפיר הכל על נכון

הרי"ף והרמב"ם לא הביאו הך דשמואל דהלכה כרשב"א דאם נתקלקלו המצודות מעיו"ט דמותרין באכילה דמסתמא מעיו"ט נצודו ועיין בהרב המגיד שמתמה עליו וכתב משום דהוה מלתא דפשיטא ולא צריך להביא דבודאי נצודו מעיו"ט יעיי"ש ועיין ביש"ש שהקשה עליו דהא רק בשביל זה אמר שמואל הלכה כרשב"ג דהא בספק מוכן גם הת"ק מודה דאסור א"כ לא הוי פשיטות דהא באמת הת"ק מחלק וכן מוכח מרש"י שכתב הלכה כרשב"א והיכא דבא ומצאו מקולקלין מאתמול יש לסמוך שנצודו מבעוד יום וכן הקשיתי נמי מירושלמי דמקשה על הא דתנן אם מצאן מקולקלין מעיו"ט בידוע שמעיו"ט נצודו מנא ידעינן שנצודו בעיו"ט וכתב דמיירא במקום שחיות מצויות דומיא דדגים ואמרינן דאם מקולקלין הם מעיו"ט שנצודו בעיו"ט כיון שמצויות שם חיות א"כ עכ"פ חזינן מירושלמי דלאו ודאי הוא שאם מקולקלין המצודות שבודאי נצוד בה חיה דהא פריך מנא ידעינן והגמרא דידן לא מחלק בין מצויות לשאינן מצויות ובכל מקום מתיר רשב"א וא"כ לא הוי דבר פשוט

ונלענ"ד דלכאורה יש להבין פלוגתות דרב ולוי לקמן אם מותרין הדגים לר"ג דוקא בטלטול או אפילו באכילה ונ"ל דהנה הר"ן כתב בשביל תרי טעמא יש לאסור ספק מוקצה אי בשביל דמוקצה חמור דתקנה כעין דאורייתא כמ"ש התוס' ישינים לעיל דף ג' ע"ב ומשו"ה לא פריך שם לר"נ נמי מברייתא דספק אסורה או בשביל דבר שיש לו מתירין דמותר לאחר יו"ט והנה כתב הצל"ח בכמה מקומות דדשיל"מ לא שייך אלא באכילה דאמרינן עד שתאכלנה באיסור תאכלנה למחר בהיתר אבל בטילטול לא שייך לומר יטלטל למחר דהא גם ביו"ט ולאחר יו"ט מצי לטלטל וסוף כל סוף מפסיד טלטול חדא דיו"ט ובזה לא שייך לומר דבשיל"מ ועיין גם בפ"י סברה זה ולפי"ז יש לומר דרב סבר דטעמא דת"ק דאסור אפילו בטלטול כדמשמע מלישניה דלא יטול הוי משום ספק מוקצה דחמור ומשו"ה גם הטלטול אסור דבאיסור מוקצה לא שייך לחלק בין אכילה לטלטול אבל ר"ג פליג וסבר דספק מוקצה מדינא מותר כשאר ספק דרבנן אלא משום דבשיל"מ מודה דאסור ולא אסור רק באכילה אבל בטלטול דלא שייך לומר דבשיל"מ באמת מותר אבל לוי סבר דטעמא דת"ק משום דבשיל"מ או משום ספק מוכן ור"ג פליג ולית ליה כלל דבשיל"מ ומותר אפילו באכילה ולפי"ז יש לומר דת"ק ורשב"א פליגי דאם מצאו מקולקלין מותרין דודאי לא הוי אלא רוב דרובא כצודין מעיו"ט ות"ק אוסר דלא אזיל בתר רובא דהוי דבשיל"מ שבאמת משו"ה מתיר בטלטול כדמשמע לישנא דלא ישחוט לאכול אבל בטלטול טול מותר באמת כדדייק בצל"ח כן אבל רשב"א פליג דמתיר מצד רוב דלית ליה דבשיל"מ בלא איתחזק בו איסור וודאי כדאמרינן בירושלמי דר"ג באיתחזק איסורא נמי סבר דבשיל"מ אסור ולפי"ז ע"כ צ"ל דהא דאסור עכ"פ בספק מוכן טעמא הוי משום ספק מוקצה דאזלינן לחומרא דתקנה כעין דאורייתא

ובזה יש ליישב שפיר קושית המהרש"א שהקשה מה מקשה הגמרא דרישא וסיפא סותרין אהדדי דלמא הברייתא אתיא כרב דמותר בטלטול אבל באכילה אסור והכי קאמר הברייתא אם מצאן מקולקלין מעיו"ט מותרין אפילו באכילה אבל בספק באכילה אסור ובטלטול מותר אבל אם מצאן מקולקלין ביו"ט אפילו בטלטול נמי אסור דהוי ודאי איסר עיי"ש, ולפמ"ש ניחא דכבר כתבתי דהא דמחלקינן בין טלטול לאכילה היינו דוקא לטעמא דדבר שיל"מ אבל אם אמרינן משום מוקצה לא שייך לחלק כלל ולפי"ז רשב"א דמתיר אם מקולקלין מעיו"ט אע"ג דלא הוי אלא רובא צ"ל דלית ליה דבשיל"מ בלא איתחזק איסורא וממילא הא דאסור בספק מוכן ע"כ טעמא משום מוקצה וא"כ אין לחלק בין טלטול לאכילה וטלטול נמי אסור ולא קשה קושית מהרש"א. ולפי"ז מיושב שפיר הרמב"ם דהא דפסק שמואל כרשב"א ע"כ צ"ל דלית