שבט סופר חלק א קכ

גמור בשבת מ"מ משום דלהוט להטביל כליו מטומאתן חייש רבה אף לדבר רשות וכמ"ש בשג"א סי' נ"ו ומה"ט כתב שכל שאר אמוראי אע"ג דאית להו נמי שמא יעבירנו בשופר ולולב אבל בטבילת כלים דהוי רשות לית להו גזירה דשמא יעבירנו אבל לאחר שכבר עשה וקיים המצוה דליתא בהילות מצוה כלל דוודאי כ"ע מודה אפילו רבה דליכא למיחש לשמא יעבירנו דבודאי לא להוט לחזור וליקח השופר ולולב לצאת ומה שכ' התוס' יו"ט פ"ד דסוכה משנה ב' על מה שהקשה הר"ן ממילה דלא גזרינן שמא יעביר התינק או איזמל ברה"ר ומפרש התוס' יו"ט ומ"ש שמא יעביר התינק ר"ל לאחר המילה שהוא חולה וככפות דמי יע"ש וא"כ לכאורה מוכח מדברי הר"ן ג"כ דאף לאחר שעבד המצוה ג"כ חיישינן שמא יעבירנו ונ"ל דשאני התם דמה שכתב הר"ן שמא יעביר התינוק לרה"ר היינו משום לצורך מילה דבלא צורך כלל ליכא למיחש שמא יעביר כמ"ש רבה ואין הכל בקיאין וילך אצל בקי ללמוד וע"כ בגונא דלא יכולין התינוק למול בביתו וצריך להוליכו למקום אחר וא"כ ליחוש נמי שמא יעבירנו ברה"ר וא"כ גם לאחר המילה להוט ובהול להוליכו לביתו כמש"כ תוס' ר"פ ר"א דמילה דמה"ט מתיר ר"א להביא האיזמל ולא מוליכין התינוק אצל הכלי משום דלאחר מילה צריך להחזירו לאמו דקטן צריך לאמו הוא וא"כ יש לחוש דלאחר המילה בקטן צריך לאמו להוט להחמירו לאמו ויעביר ד' אמות וא"ש

ומה שנ"ל בדברי הסמ"ג לפרשו ע"פ מה שכתב בפנ"י ביצה דף י"ט ובביאור יותר במגילה דף ד' לפרש דברי רש"י שם דלא חייש לשמא יוציאנו מרה"י לרה"ר משום דלא הוי עקירה לשם כך והעלה שם לישב קושי' תוס' דזה שייך נמי בהעברת ד' אמות משום דהחששא הוא שמא ישכח שהוא שבת או שהוא ע"ה גמור שיסבור שהמלאכה מותרת בשבת ועוד יש חשש אף שידע שהוא שבת ויודע שהמלאכה אסורה בשבת יש לחוש דבשעת הוצאה מרה"י יודע שהוא שבת ואין בדעתו להוציאו לרה"ר אלא לרה"י אחר בענין שאין צריך לילך דרך רה"ר אלא כשלא ימצא הבקי בביתו ילך דרך מתעסק לרה"י אחר דרך רה"ר ובכה"ג ודאי הוי עקירה והנחה באיסור יע"ש היטב ועיין בח"ס או"ח סי' ר"ח למדנו מדבריו שמלבד שיש חששא משום שמא ישכח שהוא שבת או בע"ה גמור שאינו יודע שהמלאכה אסורה יש לחוש ג"כ במי שיודע שהוא שבת והמלאכה אסורה שילך דרך מתעסק מרשות היחיד לרשות היחיד אחר דרך רה"ר כשלא ימצא הבקי בביתו וזה שכתב הסמ"ג ויוליכנו למי שיתקע לו היינו שיוליכנו תחילה לרה"י אחר וכשלא ימצא מבוקשו יעבירנו אח"כ ד' אמות ברה"ר דרך מתעסק וכתב עוד הסמ"ג או שיוציאנו מרשות לרשות היינו לטעם שמא ישכח או בע"ה גמור שאינו יודע שהמלאכה אסורה יש לחוש ג"כ לשגגת שבת או שגגת מלאכה ויוציאנה מיד מרה"י לרה"ר כנ"ל נכון לבאר בכוונת הסמ"ג דאי כוונתו על החזרת לולב לאחר מצותו הול"ל ויחזירו ד' אמות דלאחר שנעשה המצוה שייך יותר לשון החזרה לביתו ומהטעם שכתבתי מוכרח שכונת הסמ"ג כמו שכתבתי ומה שלא כתב בה' לולב ג"כ הטעם או יוציאנו מרשות לרשות כמו בה' שופר גם הרמב"ם כתב בה' שופר שמא יעבירנו ד' אמות או יוציאנו מרה"י לרה"ר ובה' לולב לא כתב רק שמא יעבירנו ד' אמות וכבר עמד בזה אאמ"ו מאוה"ג בכ"ס סי' ס"ט ומישבו וגם אני בעניי העליתי בתשובה רתרצו יע"ש

והדר"ג ציין על ספר מעין חכמה שהביא ג"כ הקושיא מר"א דסבר מכשירין דוחה וגם מטעה בדבר מצוה ויען כי לא מצאתיו בארון ספרים שלי שלחתי להביאו לי מבהמ"ד דישיבתינו וראיתי שם באות ג' ס"ק ק"ג שהאריך בפלפול והביא שם בשם החנוך שכתב גזירה שמא יטלנו ישראל אחר ויוליכנה ד"א ברה"ר ורוצה לפרשו דמה"ת כתב ישראל אחר כלומר שכבר יצא בו כדי שלא יקשה למ"ד טעה בדבר מצוה פטור והרגיש דלשון הגמרא לא משמע כן ולפמ"ש בלא"ה קשה דהא אחר שכבר יצא בו לא שייך להוט ובהול לדבר מצוה ולפמש"כ הר"ן דבמילה לא שייך משום דאחרים דלא מחייבי יזכירו אותו ומכ"ש דלא שייך שיעביר אותו מי שאינו מחוייב עוד וראיתי עוד שם פלפול בענין מכשירין ויש לי כמה דברים בענין זה להשיב אבל טרוד אני כעת בענינים שנוגעים לכלל וגם בלמוד הסוגי' לבני הישיבה הי"ו ואין הזמן מספיק להאריך עוד וה' שנותיו יאריך בטוב ידידו הדש"ת פ"ב עש"ק לס' חיי תרס"ג לפ"ק. ה"ק שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל

תשובה עג

שוכ"ט לתלמדי הרבני המופלג בתורה וביראה חו"ש מו"מ ר' שאול אלכסנדר מיללער שי'

שאלת ממני ליתן לך דרוש לבר מצוה בסוג' דספק מוכן אעתיק לך מה שאמרתי זה ארבעים שנה בימי בחרותי ומשנה לא זזה ממקומה ביצה ריש פרק אין צדין הרמב"ם בפירוש המשניות כתב וז"ל ר"ג סובר כי ספק מוכן מותר וכן סובר כי נכרי שהביא ביו"ט דגים או פירות אע"פ שצדן ביו"ט מותרין והקשה הפ"י וצל"ח דהא מוכח בגמרא דר"ג לא מתיר רק ספק מוכן ולא ודאי כמו שהקשה הגמרא פירות בני יומין מי שרי באכילה וע"ש שכל אחד מתרץ בדוחק

ונ"ל דהנה אמרינן בגמרא על הברייתא דתניא דגים המפולמין ופירות בני יומן מותרין בשלמא למ"ד דמותרין בטלטול שפיר אלא למ"ד מותרין באכילה פירות בני יומן מי שרי באכילה ואח"כ הקשה ג"כ הגמרא ולטעמיך פירות בני יומין מי שרי בטלטול ולכאורה קשה דמתחלה קאמר הגמרא דלמ"ד לטלטל ניחא אפילו בבני יומין ולבסוף פריך פירות בני יומין מי שרי בטלטול מאי היה ס"ד דמעיקרא ומאי סברתו לבסוף. וכבר הרגיש רש"י בזה עיי"ש בד"ה שפיר וכו'

ונ"ל דהנה לכאורה יש נמי לדקדק דמקשה הגמרא מסיפא דברייתא מפירות ושביק רישא ולא הקשה ג"כ מדגים ונ"ל דהנה הרמב"ם והראב"ד נחלקו בהלכות יו"ט פרק ב' דרשב"ג דאמר במתניתין זה הכלל כל המחוסר צידה אסור ושאינה מחוסר צידה מותר אי קאי גם אדגים או לא וסבר הרמב"ם דרשב"ג אדגים נמי קאי ואפילו דגים מותרין לצוד מביברין קטנים כיון שאינה מחוסר צידה אבל הראב"ד סבר דדגים אפילו מן הביברין קטנים אסורים משום שהם נעלמים מן העין וע"ש ולפי"ז יש לומר דבדגים אפילו ידעינן שנצודו ביו"ט מ"מ יש להסתפק אם נצודו מן הביברין גדולים והוי אסור משום מוקצה מחמת איסור או מן ביברין קטנים והוי מותר דהא מותר לצוד לדעת הרמב"ם ולפי"ז לר"ג שפיר מותרין הדגים אפילו ניכרין שנצודו ביו"ט דהא גם ביו"ט לא הוי רק ספק מוכן ולר"ג ספק מוכן מותר ובפירות לכאורה נמי יש לומר דבפירות שנתלשו ביו"ט הוי ג"כ רק ספק מוכן דהא כבר כתבו התוס' לעיל דף ג' ע"א דהא דצריכין לטעמא דשמא יעלה ויתלוש תיפק ליה דבלאו הכי אסורין הן משום מוקצה מחמת איסור תלישה ואפילו ר"ש מודה בזה כמו שמוכח מרש"י בפ' אין צדין ותירץ דמיירי באילן העומד בחצר והוי מוכן לאדם לכך צריך האי טעמא דאפ"ה אסור משום גזירה ולפי"ז בפירות נמי לר"ג משום ספק מוקצה הן ומותרין דהא יש להסתפק דלמא נתלשו מאילן העומד בחצר והוי רק ספק מוקצה ומותר לר"ג אלא למ"ד מותרין באכילה שפיר הקשה הגמרא פירות בני יומין מי שרי באכילה אפילו אי מותרין הן משום ספק מוכן לר"ג מ"מ יהי' אסורין משום גזירה שמא יעלה ויתלוש ורק בטלטול שפיר מותרין דמשום גזירה לא שייך לאסור רק אכילה ולא טלטול לפי"ז מיושב שפיר דלא מקשה הגמרא מרישא מדגים דהא באמת דגים מותרין דמשום מוקצה הוי ספק מוכן ומותר לר"ג וגזירה דשמא יצוד כמו גבי פירות לא שייך בדגים משום דהוי טרחא ובין כך מדכר דכירא אינשא כמו בדבר דבעי מרא וחצינא

אלא שלפי"ז צ"ע מה מקשה הגמרא אח"כ ולטעמך בטלטול מי שרי הא באמת מצד הדין מותר כיון דלא הוי