שבט סופר חלק א קיח

אף קודם החרבן ברבו הפירות נתבטל התקנה אף שתנאי התנו כשיתמענו שיחזור הדבר כמות שהי' מ"מ כיון דהתקנה היתה רופפת דכבר התירוה ברבו הפירות וכיון דהם גלו שיש לבטל משום טעם זה ה"ה לאחר החרבן יע"ש, וצ"ע דאכתי תקשה מהא דהתקין ריב"ז לאחר החרבן לקבל עדות אף שבאו מן המנחה ולמעלה ואי ריב"ז קטן האיך הי' יכול להתיר אף שנתבטל הטעם וגם על הראב"ד צ"ע דלא הקשה מקבלת עדות מן המנחה ולמעלה ומתחילה עלה בדעתי לישב לפ"מ שהביא המג"א סי' ט' דברי תשובת הרא"ש היכי דהטעם התקנה גלוי וידוע לכל דמפני מה תיקנו וגזרו, אם נתבטל הטעם לא אמרינן דצריך מנין להתיר ומשו"ה מותר עכשיו ללבוש טלית של פשתן כיון דעכשיו דליכא תכלת לא שייך הגזירה יע"ש וא"כ י"ל דהרמב"ם סבר אע"ג דאין להתיר בלי מנין מ"מ סגי בב"ד קטן ממנו ולא צריך לגדול בחכמה ובמנין כה"ג משו"ה גבי עדות דהי' ידוע לכל מפני מה התקינו שאין לקבל עדות מן המנחה ולמעלה מפני שנתקלקלו הלוים בשיר לא צריך מנין גדול בחכמה להתיר משא"כ בפירות שלא ידוע לכל רק מן הסברא אמרינן דאין להביא פירות לאחר החרבן לעטר שוקי ירושלים צריך מנין גדול בחכמה ובמנין, וע"ז שפיר מתרץ הלחם משנה אח"כ מצאתי בקונטרס אאמו"ז בעל הח"ס זצ"ל שכוונתי ב"ה לדעתו הקדושה בזה והוסיף דמשו"ה לא נמנה לרב יוסף להתיר ביצה בשני ימים טובים של ר"ה משום דאין הטעם גלוי וידוע לכל לא יכול להתיר כיון דלא הוי גדול בחכמה ובמנין

אלא שראיתי בש"מ שהקשה על הרמב"ם מהא דקאמר ר"י על עדות אמנו אביצה לא אמנו דמשמע אבל אי אמנו אביצה ג"כ יכולין להתיר והא אין ב"ד יכול לבטל אא"כ גדול בחכמה ובמנין ומתרץ היכי דבטל הטעם לא צריך גדול בחכמה ובמנין א"כ קשה על הרמב"ם מדיוק ש"מ דמשמע דאי אמנו אביצה הי' יכולין להתיר אע"ג דאין הטעם ידוע בביצה ובלא"ה דבריו שבפסקיו כאן שכתב דבר שנגזר במנין חכמים ואירע הדבר שהוא ידוע שהגזירה בטילה כגון שידוע מאיזה טעם נגזרת הגזרה וכו' ואפ"ה אינה בטילה עד שנמנו עליה חכמים והתירוה סותרין דבריו שבתשובה כלל ב' וכן משמע מדברי הרא"ש בפ"ק דע"ז דלית לי' לחלק בין ידוע הטעם הגזירה או לא יע"ש וידוע שדבריו שבפסקיו עיקר ונ"ל ליישב דלא קשי' מעדות שנמנו ריב"ז לקבל מן המנחה ולמעלה לפ"מ שהקשה המהרש"א על הא דדחי דאי משובו לכם לאהליכם ליכא למידק דצריך מנין אח"כ די"ל דלמצות עונה הוא דאתי דהא כיון דליתא לתקנתא ממילא נצטוו בפו"ר כמו שנצטוו כבר ותירץ די"ל משום דיהי' נאמרה ונישנית דלב"נ וגם לישראל נאמרה ועיין במהר"ם שיק דגם על דבר שבמנין קשה למה צריך מנין להתיר כיון דבטל הטעם מהיכי תיתי שלא יהיו מחויבים במצוה שנצטוו כבר ונדחק ולפי"ז י"ל אף דבאמת היכי דהוי מצוה מקדם ונאסר אח"כ במנין אפ"ה צריך מנין אחר להתיר כמו בשובו לכם לאהליכם דנצטוו מכבר על פרו ורבו אבל מ"מ י"ל דלא צריך לבטל ב"ד גדול ממנו בחכמה ובמנין כיון דבאמת הוי מצוה ורק נאסר אח"כ במנין אבל כיון דבטל הטעם ולחזור למצותו גם ב"ד קטן יכול לבטל ולפי"ז לא קשה מעדות כלל דכבר תמה בפנ"י בלא"ה וכי משום דנתקלקלו הלוים בשיר לא קבלו עדות ולבטל המועדות בזמנם וכתב דיש רשות לב"ד לכך דאתם אפילו מוטעים ומזידים אבל מ"מ אי בטל הטעם בודאי מצוה לקדש החודש בזמנו ושלא לדחות המועדות ומשו"ה לא צריך לב"ד גדול לבטל מנין ראשון ומשו"ה לא הקשה הראב"ד מעדות אבל מהא דפירות הקשה שפיר כמובן, וע"ז שפיר מתרץ הלחם משנה ובזה א"ש ליישב קושי' הצל"ח שהקשה מאחר שכבר אנו למידין מהא דבמשוך היובל המה יעלו בהר דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתיר א"כ לתוספ' דדבר שנאסר לזמן לא צריך מנין אחר להתיר א"כ לכתוב היו נכונים שלשה ימים ולא לשלשת ימים ושוב לא צריך לומר ההיתר שובו לכם לאהליכם יע"ש

ולפי דברינו א"ש דמקרא דבמשוך היובל לא הוי ידעינן היכי דיחזרו למצותם כמו דפרו ורבו דצריך נמי מנין אחר להתיר וה"א דוקא במשוך היובל צריך מנין ומשו"ה נקט אקר לשלשת ימים ושובו לכם לאלהיכם להורות דגם כה"ג צריך היתר אפילו בטל הטעם ויש ליישב ג"כ מה שהקשה אאנו"ז ח"ס זצ"ל כיון דכבר ידעו בסיני דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתיר מהא דבמשוך היובל א"כ למאי הוצרכו התורה לומר להם יושיבו ב"ד על ככה ויתירו להם והוכיח מזה כשיטת הרמב"ם דאפילו בטל הטעם צריך ב"ד גדול והוצרך הקב"ה בעצמו להתירו ולומר שובו לכם ולפי דברינו גם לשיטת הראב"ד לא קשה דאי לאו ההיתר ההו"א דכה"ג לא צריך מנין אחר להתיר כיון דכבר נצטוו על פרו ורבו וכיון דבטל הטעם הדר למצותו ואשמעינן קרא דאפילו כה"ג צריך מנין אחר להתיר ואי אמרינן הדיחוי דלמא למצות עונה הוא דאתא י"ל לפי האמת דכה"ג היכי דהדרי למצוותו לא צריך מנין כלל היכי דבטל הטעם דמקרא דבמשוך היובל לא מוכח רק היכי דליכא מצוה ויש להאריך ועיין

ולתרץ קושי' ש"מ על הרמב"ם מהא דאביצה לא אמנו נ"ל לפ"מ שכבר העיר עוד שם על הא דאמר על ביצה לא אמנו דהא שפיר קאמר אביי כיון דלא נאסר רק מכללא דעדות א"כ אתסר עדות אתסר ביצה אשתרי עדות אשתרי ביצה וכ' דסבר ר"י אע"ג דביצה לא אתסר רק מכללא דעדות מ"מ להתיר צריך היתר בפירש ולא היתר מכללא וא"כ י"ל לפמ"ש הל"מ לתרץ דברי הרמב"ם מפירות כיון דכבר הותר ברבו הפירות אע"ג דנתמעטו אח"כ מ"מ כיון דהתקנה כבר רופפת הי' יכולין להתיר לאחר החרבן אפילו נתמעטו הפירות אפילו בב"ד קטן, וא"כ כ"ש שיש לומר כן בביצה שלא נאסר רק מכללא דעדות ואשתרי עדות אע"ג דמ"מ סבר דלחומרא צריך היתר בפירוש מ"מ בודאי לא צריך עוד ב"ד גדול להתיר כיון דכבר הותר העדות שממנה נאסר הביצה ועדיף יותר מפירות וסגי אפי' בב"ד קטן ושפיר קאמר ר"י דאביצה לא אימנו כיון דבעדות לא הי' צריך ב"ד גדול מהטעם שכתבתי גם בביצה לא צריך ונכון

אלא דא"כ הדרא קושי' אא"ז זצ"ל מפני מה באמת לא אימני ר"י להתיר ביצת כיון דסגי בכה"ג בב"ד קטן ונ"ל לפ"מ שתירץ רב אדא ורב שלמ' דביצה אסורה משום מהרה שיבנה המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו ביצה ביו"ט שני השתא נמי ניכול ולא ידעי דאשתקד שתי קדושות והשתא קדושה אחת ובצל"ח הוכיח הא דחיישינן שיבנה במהרה בית המקדש זה דוקא בחשש דאורייתא או במוקצה דחמירא כעין דאורייתא אבל בפירות מע"ש דהתקינו רק משום עיטור שוקי ירושלים לא חשו משום אשתקד ור"י לטעמי' דגם ביצה רק גזירה מדרבנן יע"ש ולפ"ז י"ל אע"ג דבדרבנן לא גזרינן משום אשתקד היינו היכי דהוי הדבר מותר ממילא רק שיגזרו משום אשתקד י"ל בדרבנן לא גזרו אבל היכי דצריך מנין אחר להתיר הדבר אע"ג דבטל הטעם שפיר י"ל דהניחו אותו כמקדם ולא רצו למנות עליו להתיר משום גזירת אשתקד ור"י שפיר קאמר דטעמא דביצה משום דצריך מנין אחר ולא משום אשתקד כיון דביצה לא הוי רק מדרבנן אבל לא קשה מפני מה לא נמנו עליו להתיר דלא רצו להתירו ולמנות עליו משום גזירת אשתקד ולרב אדא ורב שלמן דממילא ביצה מותר ולא צריך מנין כיון דהותר בכלל עדות שפיר קאמרו משום אשתקד דסברו ביצה חמור כעין דאורייתא אבל לר"י אי לאו דהי' צריך מנין אחר הי' ביצה מותרת אבל לא התירו במנין משום אשתקד ובזה א"ש הא דהקשה בצל"ח מאי מקשה מעדות דהא בעדות רק החשש בשביל תיקון ב"ד שלא נקבל עדות מן המנחה ולמעלה ולא הוי רק מדרבנן ולפמ"ש א"ש כיון דגם עדות לא הותר ממילא רק צריך למנות עליו במנין מקשה דהי' לנו לגזור משום אשתקד ושלא לישב עליו במנין להתיר, אלא דלכאורה קשה מהא דנמנו על הפירות מע"ש להתיר לפדותם אע"ג דהוי דרבנן מ"מ כיון דצריך מנין לא הי' להם למנות עליו משום אשתקד ויש ליישב לפמ"ש התוס' יו"ט דלא לבד שבטלו התקנה שלא לפדות מע"ש רק התקינו ג"כ ואסרו שלא להעלות לאחר החרבן פירות מעשר שני כלל שלא לעטר שוקי ירושלים בפירות לאחר חרבן וכיון דבאמת בדרבנן לא שייך אשתקד רק לכתחילה אין נמנין עליו להתיר אבל בפירות דלא יצאו להתיר רק אסרו ג"כ שלא לעטר שוקי ירושלים בחרבנן בפירות ומשו"ה נמנה עליו משא"כ בביצה.