שבט סופר חלק א קיג

זמנו כרב והדרי הקושי' מנ"ל להקל בלפני זמנו כיון דלשמואל נמי נכלל לפני זמנו בזמנו דקאמר וי"ל גם לרבא כן כמו שסובר באמת הר"ן ונ"ל לומר דאף דאמרינן לרבא לפני זמנו כזמנו מדלא אמר ג' חילוקים מ"מ פסקינן בזה דלא כרבא רק כרב דסבר דלא גזרינן בלפני ואחר זמנו אף דהוי דאורייתא דרש"י כתב הא דגזר רב תוך זמנו דוקא היינו משום כרת ולא בדילי כולה שתא משא"כ בלפני ולאחר זמנו דהוי רק בלאו וא"כ י"ל רבא לשיטתו שפיר גזר אף בלפני זמנו דהא רוב הפוסקים סברי דלפני זמנו פסקינן כר"י דאסור מה"ת באכילה והנאה ורבא קאמר ביבמות דף קי"ט מה. לי איסור לאו ומה לי איסור כרת ואין חילוק בין חששא להרחקה דלא כרש"י שמחלק בכך ועיין במל"מ בפ"א מהל' יו"ט שהוכיח מיבמות דף פ"ב דמקשה שם ולרבא דאמר מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת מוכח דגם לענין הרחקה לית ליה חילוק בין איסור לאו לאיסור כרת וא"כ כיון דמצד הרחקה דלא בדילי החמירו בחמץ דלאסר במשהו א"כ ליכא חילוק בין תוך זמנו דהא גם לפני זמנו אסור באכילה מה"ת כנ"י ומה לי איסור כרת דתוך ומה לי איסור לאו דלפני זמנו וא"כ לשיטתו ליכא חילוק משא"כ רב שפיר מחלק דהא סבר בסנהדרין דף פ"ד דיש חילוק בין איסור לאו לאיסור כרת דאמרינן שם רב לא שביק לברי' לשקלי ליה סילוא ופריך א"ה אחר נמי ומשני אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק וכיון דלרב יש חילוק שפיר גזר דוקא תוך הפסח דיש כרת משא"כ בלפני ולאחר זמנו דלא הוי אלא לאו וכיון דמוכח מכמה סוגיות הש"ס כאשר הביא במשנה למלך שם דיש חילוק לענין חששא והרחקה בין איסור לאו לאיסור כרת פסקינן כרב דגזרינן דוקא לענין כרת משא"כ משום לאו משו"ה פסקו דלא כרבא משום דרבא לשיטתו אזיל בזה וא"ש נכון ועיין, והנני רבך חפץ בהצלחתך והרמת קרנך. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל

תשובה סז

שלום וכ"ט לב"א תלמידי המופלג חרוץ ברק השנון יפ"ת כה' עקיבא כ"ץ שטראססער נ"י בקהל טאכ יע"א

מכתבך קבלתי עם בישור כל טוב מצדך ומשלום תורתך ונהנתי בפלפולך בסוגי' דתרומת חמץ בישוב דברי הרמב"ם בפ"י מה' תרומות הלכ' וי"ו, ויען כי נפשך חשקה לשמוע מה עמדי בישוב דברי הרמב"ם התמוהים. ע"כ אציע לפניך בקוצר אומר לפי מסת הפנאי מה שכלפע"ד לבאר דבריו שפסק האוכל תרומת חמץ בפסח בין בזדון בין בשגגה וכו' פטור מן התשלומין ואפי' דמי עצים אינו משלם מפני שהיא אסורה בהנאה אין לה דמים, ובהשגות הראב"ד תמה למה פסק לפי דמים משלם ומוקי מתני' שלא כהלכתא כריה"ג וכרנבה"ק ויותר הי' לרמב"ם לפסוק כריב"נ ולפי מדה משלם ואתי' כסתם מתני' ועיי' בכ"מ שנדחק לתרצו, ונלפע"ד דהנה עוד תמוהים טובא דברי הרמב"ם באותו פרק הלכ' י"ח שכ' כל האוכל תרומה בין בשוגג בין בזדון אינו משלם אלא מן החולין המתוקנים שהוציא מהן תרומות ומעשרות ועיין במל"מ שהרבה לתמוה על דברי הרמב"ם דמשמע שגם במזיד צריך לשלם חולין מתוקנים אלא שהחילוק בין שוגג למזיד שאינו משלם חומש וגם שלא נעשו התשלומין תרומה אבל ונתן לכהן את הקודש גם על האוכל במזיד קאי ומכל המקומות לא משמע כן אלא דבמזיד הוי כשאר גזלן דמשלם אפי' מעות וקהו הרבה בדברי הרמב"ם ז"ל

ונ"ל למצוא חבר לשיטת הרמב"ם ולאו יחידאי הוא בדבר הזה, דהנה בש"ס יבמות צ' ע"א בברייתא דאכל תרומה טמאה משלם חולין טהורי' שילם חולין טמאים סומכס אומר משום ר"מ בשוגג תשלומין במזיד אין תשלומיו תשלומין וחכמי' פליגי ובתוס' ד"ה בשוגג וכו' הביאו פירש ריב"ן דשוגג ומזיד על אכילה קאי ולא על התשלומין ובתוס' פליגו דא"כ במזיד אמאי לא יהי' תשלומין דהא אפילו סובין יכול לשלם דתשלומין אין נעשין קודש וע"כ פירשו דקאי רק על התשלומין אבל האכילה הוי בשוגג יע"ש, ואם הריב"ן בשיט' הרמב"ם קאי דגם במזיד צריך לשלם ג"כ חולין מתוקני' דוקא א"ש פירוש הריב"ן דלכתחלה גם באוכל במזיד צריך לשלם חולין מתוקני' דוקא ומשו"ה קנסו דלא יהיה תשלומין בחולין טמאים ועדיף לענין זה מזיד משוגג בשוגג הוי תשלומין ולא במזיד ומוכח דגם ריב"ן כרמב"ם ס"ל. וראיתם י"ל מקושי' תוס' לשיטתם דאי בשוגג והוי התשלומין קודש ג"כ א"כ מאי פריך במזיד אין תשלומיו תשלומין תבא עליו ברכה דאכל מידי דלא חזי בימי טומאתו דהא גם תשלומיו נעשין תרומה טמאה ונדחק בתוס' אבל לפירוש ריב"ן א"ש דהא במזיד לא נעשין התשלומין קודש ושפיר תבא עליו ברכה, ומוכח לכאורה מסתם סוגי' כאן כשיטת הריב"ן והרמב"ם דגם במזיד צריך לשלם חולין מתוקני' דוקא ועיין

והנה יש לכאורה להקשות לפי שיטת הריב"ן ורמב"ם דגם במזיד צריך לשלם דוקא חולין מתוקני' א"כ גם במזיד י"ל לפי מדה משלם לפי מה שפירש"י הא די"ל בתרומה לפי מדה משלם היינו משום דהקפידה התורה שצריך לשלם דוקא חולין לרמב"ם דסבר דגם במזיד הקפידה התורה שצריך לשלם חולין דוקא ולא מעות א"כ מ"ש שוגג ממזיד גם במזיד י"ל לפי מדה משלם אלא מסוגי' הש"ס דקאמר על מתני' ורצה לפשוט דלפי מדה משלם דא"ש בשוגג חייב ובמזיד פטור ולרמב"ם גם במזיד אמרינן לפי מדה משלם א"כ אפילו אי אסור בהנאה צריך לשלם כמו בשוגג והאיך קאמר דא"ש סיפא דמתני' דמזיד פטור. וי"ל דבאמת בס"ד סבר דוקא בשוגג אמרינן לפי מדה משלם ולא במזיד כפשטא דקרא דנתן לכהן את הקודש אשוגג קאי אבל במזיד הוי כשאר גזלן דמשלם מעות אבל לאחר דמסיק כתנאי ותלי' בפלוגת' דר"ע ור"י בן נורי חזר בו ומוכח דגם במזיד לפי מדה משלם דקשה דהא ר"ע דפוטר מתשלומין דלפי דמים משלם פוטר בין בשוגג בין במזיד כפירש"י דסתמא קאמר ר"ע) וא"כ אי ריב"נ דוקא בשוגג מחייב ולא במזיד משום דבמזיד כ"ע מודי' דלפי דמים משלם אמאי קאמר סתמא ריב"נ מחייב ולא מחלק בין שוגג למזיד כמו שמחלק במתני' ואמאי נקט סתמא מחייב, מזה ראיה והוציא הרמב"ם דינו דלפי האמת דאמרינן כתנאי ומוכח מריב"נ דמחייב ולא מחלק ע"כ משום דגם במזיד צריך לשלם חולין מתוקני' וממונא חי בשוגג לפי מדה משלם גם במזיד לפי מדה משלם ושפיר מחייב ריב"נ בין בשוגג בין במזיד וא"כ לפי האמת ליכא לאוקמי מתני' כמ"ד לפי מדה משלם דא"כ קשי' במזיד אמאי יהי' פטור דהא מריב"נ מוכח דליכא חילוק בין שוגג למזיד וא"א לאוקמי מתני' רק כריה"ג דלפי דמים משלם ומשו"ה פסק הרמב"ם לפי דמים משלם וא"ש נכון

אלא דעדיין יש להקשות מה שמקשה הצל"ח לפי תירוצו בדברי הרמב"ם דאי אמרינן לפי דמים משלם ההכרח לאוקמי מתניתן תרתי שלא כהלכתא כריה"ג וגם כרנבה"ק עדיין הי' לו להרמב"ם לפסוק כמ"ד לפי מדה משלם והא דפטור במזיד משום דרנבה"ק דקלב"מ כמו שאוקמינ' מתני' למ"ד לפי דמים משלם והוי מוקי לה רק בחדא שלא כהלכתא, ונ"ל ליישב גם זה לפי מה שכבר העיר בפנ"י אי אמרינן לפי מדה משלם וחמץ בפסח אסור בהנאה אי צריך לשלם לכהן שגזלו ממנו דוקא די"ל דלא אפסיד לכהן מידי והניח בצ"ע, ובאמת בירושלמי בסוגי' כאן מוכח דלא צריך לשלם לכהן שגזלו ממנו ור"י דסבר דמשלם לשבט ור"ל דסבר דמשלם לעצמו אבל בזה כ"ע מודי' דאינו משלם לכהן שגזלו משום דלא חסרי' מני' מידי דאסור בהנאה וא"כ כל התשלומין אי אמרינן לפי מדה משלם הוי רק לענין לצאת ידי שמים דהא הוי ממון שאין לו תובעין ובלצי"ש לא שייך קלב"מ כבש"ס ב"מ דאתנן אסר' תורה אפי' בא על אמו וממילא ליכא לאוקמי' מתני' לפי מדה משלם ובמזיד פטור משום קלבד"מ דהא אינו משלם רק לצאת ידי שמים משא"כ לפי דמים וכריה"ג דהוי ממון כהן דמותר בהנאה

והשתא דאתית להכי נ"ל שאין אנו צריכין לומר למה שכתבתי שבהו"א סבר דבמזיד ודאי אינו משלם רק לפי דמים דלא כשיטת הרמב"ם אלא ג"כ הוי סבר במזיד לפי מדה משלם ואע"ג דאסור בהנאה צריך לשלם כמו בשוגג