שבט סופר חלק א קיב

אנוס על העקירה דפטור והניח בצ"ע. ולחומר הקושי' י"ל כיון דבשעה שנוטל הלולב בידו בודאי עומד עוד במקומו ולא נוטל הלולב בשעה שהוא הולך ואם הולך אח"כ לבקי הוי עקירת גופו דשמי' עקירה וחייב כמו בהי' טעון אוכלין ומשקין דחייב משום דגופו מינח נייח כבש"ס שבת ג' ע"א אלא לפי מה שסבר רש"י שם דדוקא בטעון על גופו הוא דהוה עקירה משום דעומד על הקרקע משא"כ אם חבירו נתנה בידו אע"ג דידו וגופו עומד ברשות אחד לא הוי עקירה עיין בתוס' שם ד"ה ידו לא נייח וכו' הדרא הקושי' ויש לפלפל בזה ומפני קצירת הזמן אסתיים בזה ובברכת שלום וברכה כחפץ ידידו הטרוד מאוד. פרעסבורג יע"א יום עש"ק לס' והי' ברכה תרמ"א לפ"ק. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל

תשובה סו

שלום לתלמידי חביבי הרב המופלג בתורה ויראה מורג חרוץ ובקי מו"ה יוסף אלימלך כ"ץ נ"י בק"ק סלאסאוויטץ יע"א

מכתבך קבלתי ע"נ ובשולי המכתב הצעת לפני קושי' בש"ס ע"ז ע"ד ע"א דמקשה ולתני נמי ככרות בעל הבית לענין חמץ בפסח לפי דברי הדרישה ביו"ד סי' ק"ב שהעלה לישב דברי הטור דלא אמרינן חשיבות דבר שבמנין רק בדבר שאסור לעולם משא"כ בדבר שיש לו מתירין לאחר זמן לא חשוב מצד דבר שבמנין ועיין בפרמ"ג שהאריך בדברי הדרישה וא"כ קשה לך מאי מקשה ולתני ככרות של ב"ב לשיטת הרמב"ם דחמץ הוי דשיל"מ וכיון דהאי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסור הנאה לא יכול לתני ככרות לענין חמץ בפסח והנחת בצריך עיון מלבד שאין זו קושי' דהא הדרישה מחדש זאת לישב דברי הטור וי"ל דהרמב"ם סבר דאף במה שיש היתר שייך דבר שבמנין ולטור לא קשה דהא מוכח מדברי הטור באו"ח סי' תמ"ז דסבר דחמץ לא הוי דבר שיש לו מתירין ובדברי אביו הרא"ש דמה"ט סבר דלאחר שש שעות לפני זמנו חמץ בטל בששים ואי הוי דבר שיש לו מתירין גם לפני זמנו לא יהי' בטל עכ"פ בששים כמו שהוא לשיטת הרמב"ם דלפני זמנו במינו אינו בטל עיין בהה"מ בפ"א מהל' חמץ וכן ביבש למה בטל אף בזמנו כמו שכתב הרא"ש וכן הטור ש"מ דסברו דחמץ לא הוי דבר שיש לו מתירין מטעמא משום דחוזר ונאסר לשנה הבאה או משום טעמא דהר"ן דהא החמץ בעין אין לו היתר אחר הזמן דהא קנסא קנס ר"ש עיין בר"ן פסחים אלא אי אמרינן גם לרמב"ם סברת הדרישה ג"כ לא קשה והעלמת עין לראות בדברי הר"ן שם שכתב הא דמשמע ממתניתן דוקא תרתי דבר שבמנין וא"ה וחמץ בפסח במשהו אף בלא דבר שבמנין ותוס' כתבו מה"ט דתנא לא קחשיב אבל מ"מ יש א"ה כגון חמץ בפסח דהוי במשהו והר"ן כתב על הא דכתב הרי"ף וליתא להאי כללא דהא חמץ בפסח במשהו היינו דקושי' הש"ס וליתני חמץ בפסח הוא לכ"ע אף לר"י דחמץ לאחר הפסח אסור בהנאה מה"ת ולא הוי דשיל"מ ואי משום חומרא דא"ה לא בטל וגם דבר שבמנין לתני ככרות של ב"ב אבל לר"ש דחמץ לאחר הפסח רק משום קנס אסור והוי דשיל"מ לא קשה וליתני חמץ בפסח דהא חמץ בפסח לאו משום חומרא דא"ה לא בטל דהא דשיל"מ אף איסור אכילה לא בטלא והש"ס מקשה לכ"ע יע"ש וא"כ כיון דכל קושי' הש"ס הוא רק לר"י דסבר דאף חמץ של נכרי אסור מה"ת לאחר פסח דלא הוי דשיל"מ ולר"ש בלא"ה לא קשה דהא טעמא משום דשיל"מ לא קשה קושיתך כלל כיון דלר"י לא הוי דשיל"מ וממילא יש חומרא דדבר שבמנין ושפיר מקשה הש"ס ועיין

ויען כי ידעתי כי חביבים עליך דברינו אאריך קצת בענין זה והנה הרמב"ם כתב דטעמא דרבא דסבר בפסחים דף למ"ד דחמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו במשהו הוא טעמא משום דבר שיל"מ וגזרינן משום דכתיב כל מחמצת אף שלא במינו וסבר ג"כ הרמב"ם דזה דוקא בתוך הפסח דאיכא כרת וקרא דכל מחמצת בזמנו ומשש שעות ולמעלה דוקא במינו אבל שלא במינו לא דלא גזרינן קודם זמנו וכן פסקינן בש"ע דלפני זמנו בס' דלא אמרינן חומרא דחמץ רק בתוך הפסח אבל לא משש שעות ולמעלה והר"ן כתב כיון דלא אמר רבא מה דינו בלפני זמנו רק בזמנו ולאחר זמנו א"כ גם לפני זמנו במשהו דא"א לכלול לפני זמנו דלאחר זמנו דהא בלאחר זמנו אפילו ברוב בטל א"כ ממילא הוא כלול בדינו של זמנו עיין בכ"מ ובפנ"י הקשה מנ"ל להקל בלפני זמנו כיון דבזמנו דאמר שמואל ור"י נכלל ג"כ לפני זמנו דהא לפני זמנו אף לר"ש הוא אסור מה"ת מצד עשה דתשיבתו כמ"ש תוס' ורוב הפוסקים וא"כ מסתמא גם בזמנו דאמר רבא הוא ג"כ לפני זמנו ואף דרב ע"כ בלפני זמנו לא גזר כמו בתוך זמנו דהא לרב לפני ולאחר זמנו שווים מ"מ לרבא י"ל דהחמיר מצד דלא בדילי בלבד או משום דיש עכ"פ עשה דתשיבתו ג"כ לפני זמנו ואוסר במשהו בלפני כתוך זמנו יע"ש

וראיתי בצל"ח שעמד ג"כ על זה מכתב מדאמר רבא במשהו כרב שהוא שלא לצורך לא מיבעי לר"ת דסבר רבא ולא מטעמי' דרב אלא אף לרש"י דגם רבא מצד מב"מ במשהו גורר אף שלא בזמנו מ"מ שפת יתר הוא דאמר כרב וע"כ דרצה לאשמעינן דכמו לרב לא גזרינן בלפני זמנו ולאחר זמנו אף דלאחר זמנו אסור מה"ת כן רבא לא גזר בלפני זמנו יע"ש ונ"ל לדחות דזה אינו ראי' לכל השיטות לשיטות הרא"ש דסבר דוקא בלח אמרינן חומרא דחמץ במשהו משום דבכל שאר איסורים בששים מחמירין בחמץ במשהו משא"כ ביבש דהיי ברוב לא אמרינן חומרא דחמץ א"כ יש לומר דהא קמ"ל רבא דלא כשיטת שאר הראשונים דאין חילוק בין לח ויבש דהא כבר כתב תוס' יבמות בפ' הערל וכן הרשב"א בחולין דלא אמרינן מב"מ במשהו רק בלח דומי' דדם הפר ודם השעיר משא"כ ביבש מוכח מכמה ראיות דגם ר"י מודה דמב"מ בטל א"כ י"ל דהא קמ"ל רבא כרב דהא רק מצד מב"מ אוסר במשהו וגזרינן שלא במינו אטו מינו וזה דוקא בלח דמב"מ לא בטל משא"כ ביבש א"כ קמ"ל רבא אף דלא סבר דטעמא דמשהו כרב מ"מ קמ"ל דלא נטעה לומר דמשום חומרא דחמץ גם ביבש אסור במשהו קמ"ל כרב דוקא בלח אבל לא ביבש וכן לשיטת הראב"ד דסבר דלא סתרו סוגי' דע"ז דצריך תרתי דבר שבמנין וא"ה להא דפסקינן דחמץ במשהו דסוגי' דע"ז אזלי לענין א"ה דצריך תרתי דוקא משא"כ רבא אזיל לענין איסור אכילה לא צריך לדבר שבמנין גם כן יש לומר דזה קמ"ל רבא בהא דקאמר כרב דהריטב"א בע"ז הביא בשם הראב"ד הא דקאמר רב ושמואל דכל איסורין שבתורה מב"מ במשהו וזה הכלל דמתניתן מרבה כל שאר איסורין זה לענין איסור אכילה אבל לענין הנאה גם רב גם ושמואל סברו דלא אמרינן מב"מ במשהו דהא התנא תרתי צריך דבר שבמנין וא"ה ומתניתין איירי דוקא במינו דהא שלא במינו ניכר דבר שבמנין ולא בטל וא"כ לרב ושמואל יהי' המתניתין סתרו אהדדי דהא מזה הכלל משמע דכל איסורין מב"מ לא בטל וממתניתין דאלו איסורין משמע דוקא דבר שבמנין וא"ה וע"כ דזה הכלל לא אתי' רק לרבות מב"מ לאסור באכילה אבל לאסור בהנאה צריך תרתי יע"ש

וא"כ רב סבר דוקא לאסור באכילה אמרינן מב"מ לא בטל אבל משום חומרא דחמץ הו"א דסבר רבא גם בהנאה לא בטל ואסור במשהו כמו שסברו רוב הפוסקים ע"כ קמ"ל כרב דסבר מב"מ לא בטל באכילה אבל לענין הנאה בטל כן רבא רק באכילה קאמר ולא בהנאה ולשיטת שאר הפוסקים י"ל ג"כ דלא יקשה עליהם הא דקאמר כרב אע"ג דגם יבש לא בטל דכמו דגזרינן שלא במינו אטו מינו מצד חומרא דכרת ולא בדילי א"כ מסתבר נמי דגזרינן יבש אטו לח ואדרבה מסתבר יותר לגזור יבש אטו לח מלגזור אינו מינו אטו מינו רוב בין בלח ויבש איירי וא"כ כיון דרב גזר בפירוש אינו מינוי אטו מינו וממילא ביבש נמי דגזר קמ"ל רבא דלא תימא דוקא בלח כשיטת הרא"ש מחמירין דהוי במשהו כיון דגם בשאר איסורים עכ"פ צריך ששים קמ"ל כרב דגם ביבש יש להחמיר ועיין בפר"ח שכתב לשיטת הרמב"ם דטעמא משום דבר שיל"מ ובטעם בעלמא לא אמרינן דשיל"מ מ"מ בפסח בודאי אסור גם בטעמא כיון דגם שלא במינו אסור ממילא גם בטעמא אסור יע"ש אם כן אין לנו ראי' מהא דאמר כרב דרבה לומר דגם בלפני