שבט סופר חלק א קיא

שכן נהנה וזה שלא כדברי פ"י דגם במרור שייך נהנה ובמהרש"א הקשה שם דהא עדיין קשה לרבא דאמר זאת אומרת ולא סבר החילוק שכן נהנה ונ"ל כונת תוס' דודאי יש לחלק בין נהנה כמו שמצינו במתעסק בחלבים ועריות אלא שבאמת בכפאו ואכל מצה סבר רבא כיון שהוא אונס באכילה לא מקרי נהנה כסברת הרא"ה הובא במ"א ר"ד ומשו"ה קאמר רבא זאת אומרת אבל ברצון ודאי מודה רבא דיש חילוק ועיין בפ"י בסוגי' כאן מנ"ל לרבא באמת דלא שייך שכן נהנה אפי' בכפאו ונ"ל דרבא דייק מכח קושי' הרא"ה למא נקט אבוהו דשמואל כפאו ואכל מצה ולא באכל וסבר שהוא חול או שהוא חמץ ודייק הרא"ה מזה שבאמת כה"ג לא יצא דהוי מתעסק אבל רי"ו סובר באמת דיוצא כה"ג א"כ קשה למה לא נקט כסבר שהוא חול או חמץ וצ"ל דשמואל אשמועינן רבותא דאפילו בכפאו דלא שייך שכן נהנה אפ"ה יצא משא"כ בסבר שהוא חול ה"א דוקא היכא שאכל ברצון ומזה גופא דייק רבא זאת אומרת מדלא נקט בסבר שהוא חמץ ונקט כפאו ע"כ משום דלא שייך כה"ג נהנה ע"כ גם תוקע לשיר יצא וזה ניחא לשיטת הרי"ו אבל לרא"ה דבאמת לא יצא בסבור שהוא חול משום מתעסק לא יכול שמואל לומר דינו בסבור שהוא חול ודוקא בכפאו הדרא הקושי' מנ"ל לרבא באמת לדייק דאפי' בתוקע לשיר יצא ומזה ראי' לשיטת הרי"ו וממקום שקשה עליו אדרבה יש לו ראי' לשטתו דאפילו סבור שהוא חול יצא

ובאופן אחר נ"ל לישב שיטת הרי"ו למה לא נקט בסבור שהוא חול דהנה לשיטת הרא"ה דסבר דכפאו וידע שהוא מצה מוכח דגם בהיפך כונה יוצא דהא לא רצה לאכול ולשיטת הרי"ו דוקא בלא ידע אבל בידע באמת לא יצא משום דמכוין שלא לצאת ועיין בב"י וביו"ת הביא ראי' להרי"ו מדקאמרת כפאו ואכל מצה ולא קאמר לאכול מצה משמע דוקא באכל מצה ולא ידע אבל אם כפאו לאכול מצה באמת לא יצא משום דלא רצה לצאת ומצינו שהרא"ה ורי"ו מחולקים בסברת הפוכות להרא"ה כונה שלא לצאת עדיף ממתעסק ולהרי"ו איפכא וא"כ י"ל אי הוי נקיט בסבור שהוא חול הוי אמינא אפי' בכפאו לאכול מצה נמי יצא והא דנקט בסבור שהוא חול משום לאשמועינן דמתעסק יצא ומשו"ה נקיט כפאו ואכל מצה דהדיוק אבל לאכול מצה לא יצא ואין לומר דלמא יצא לאשמעינן דאפילו מתעסק ולא ידע שהוא מצה יצא דא"כ הדרא הקושי' למה לא נקיט בסבר שהוא חול וע"כ דרצה לאשמעינן תרתי דמתעסק יצא ודוקא ואכל מצה אבל לאכול מצה לא ודוק כי נכון הוא בישוב שיטת הרי"ו

והנה הר"ן כתב ליישב שיטת הרמב"ם דסבר באמת שיש חילוק בין נהנה כמ"ש מה דתימא התם אכל מצה אמר רחמנא ועדיין קשה על הרמב"ם וכן לשאר שיטות דסברו מצות אצ"כ מסוגי' דפסחים מרב חסדא דאמר לאחר שמילא כריסו חוזר ומברך דמוכח ע"כ שסבר מצ"כ כמו שהוכיח בתוס' ואפי' במרור דרבנן וכ"ש בדאורייתא ונ"ל ליישב לפי מה שהקשתי לדברי הר"ן דמפרש הא דתנא במתניתן והמתעסק לא יצא היינו משום דמתכוין למצוה אחרת לחינוך התינוקת להתלמד ומשו"ה לא יצא ידי תקיעת מצוה דבת מינה מחריב בה כמו שמצינו בזבחים א"כ לכאורה קשה עליו מאי מקשה על ר"ל מברייתא דאכלו שלא במכוין יצא די"ל במתני' שאני דמשו"ה לא יצא בטיבול ראשון משום דהוי נמי מצוה להיכר התינוקת והוי נמי מצות חינוך משא"כ בברייתא שאכל בטיבול שני דלא הוי להיכרא ומש"ה יצא שלא במתכוין וצ"ל דהקושי' על ר"ל דאמר על מתני' ש"מ מצות צ"כ דמנ"ל למידק דלמא שאני התם במתני' משום דבת מינה מחריב ומשו"ה לא יצא בטיבול ראשון וע"כ ר"ל לא סבר החילוק הזה וטעמא י"ל דסבר ר"ל דאפי' בהיפוך כונה נמי יוצא אי אמרינן מצאצ"כ וכ"ש דבת מינה אינו מחריב ושפיר מקשה מברייתא ומשני דאמר כר"י דמוכח מדקאמר מצוה דסבר מצוה צ"כ וזה דוקא לר"ל אבל לדידן דמוכח מסוגי' דברכות י"ב דפתח בדשכרא וסיים בדחמרא בהיפוך כונה לא יצא א"כ גם בת מינה מחריב משו"ה לא יצא בטיבול ראשון אפילו מצאצ"כ ולא מוכח מרב חסדא דלא קאמר משום ברכה לבטלה דסבר מצ"כ די"ל דשאני התם משום דבת מינה מחריב ובזה א"ש סתירת הרא"ש בפסחים שכ' תחלה הבריית' שאכלו שלא במתכון יצא ואח"כ הא דר"י דמצוה להביא לפניו והקשה דהא מר"י מוכח דמצ"כ וע"פ דברינו א"ש דשאני התם משום דבת מינה מחריב ומשו"ה קאמר מצוה להביא דעדיין לא יצא בטיבול ראשון משא"כ בבריית' דאיירי בטיבול שני שפיר יצא ומיושב בזה נמי מה שהקשה בט"א על תוס' סוכה ס"פ לולב הגזול דמשני אביי כשהפכו וכל הסוגי' אזלה שם אי מצאצ"כ דהא התם על ר' יוסי דמתני' קאי ור"י ע"כ מצ"כ אית לי' מדקאמר מצוה להביא ולפי דברי הר"ן שהבאתי מיושב על נכון ועיין

ועוד י"ל ע"ד זה לפי מה שכבר העיר בט"א די"ל טעמא דמ"ד מצאצ"כ משום דמסתמא לשמה כיון שמצוה עליו לקיים והא דמביא ראי' להיפוך זה מתוס' רפ"ק דזבחים דבגט אפי' זנתה ברצון לא הוי סתמא לשמה משום דלאו להתגרש בגט זה דוקא עומדת אינו מוכרח לפי מה שכ' תוס' שם עוד טעם דלא צריך לגרש אפי' בזנתה וא"כ בפסחים שם דעיקור המצוה לאכול מרור לאחר מצה י"ל דבטיבול ראשון לאו סתמא לשם מצוה היא דהא עדיין אינו זמן עיקר מצותה ור"ל דדייק י"ל כמ"ש דסבר אפי' היפוך כונה מהני וכ"ש דיוצא אפילו אי לאו סתמא לשם מצוה קאי אבל לדידן דהיפוך כונה לא מהני רק בסתמא י"ל באמת דהסברה משום דמסתמא לשם מצוה הוא וממילא ליכא ראי' מרב חסדא וגם ר' יוסי י"ל דסבר מצאצ"כ ומיושבים כל הקושי' ע"ד שכתבתי באופן הראשון ועיין

ועפ"ז יש לישב היש מפרשים שהביא הרשב"א בסוכה הא דאמר בשהפכו היינו שלקח הלולב בשמאלו ושאר המינים בימין והקשה הרשב"א דזה אינו מעכב בדיעבד רק לכתחלה מצותו כך ולפמ"ש משום דסתמא לשמה לא צריך כונה א"כ כיון שניטל בהיפך כאשר הוא עיקר המצוה לא שייך עוד לומר דסתמה לשמה ולא יצא בלא כונה והסוגי' דסוכה ע"כ סבר דטעמא משום סתמא לשמה דאל"כ הא ר' יוסי סבר בפסחים דמצוה להביא וע"כ דשם נמי טעמא משום דאינו עושה המצוה כעיקר מצותה ולא שייך סתמא לשמה וא"כ בשהפכו מימין לשמאל נמי מהאי טעמא לא יצא בלא כונה ועיין כי קצרתי

ואיידי דאיירי ראיתי בח"ס בחדושיו בפ' לולב הגזול שרצה ליישב דברי הרמב"ם בהלכות שגגות שכ' סתם דפטור ולא כתב הני אוקימתי' משום דסבר גם הנענועים מן המצוה ולר' יוסי לא רצה הש"ס לומר כן משום דסבר אם נראה בעליל אינו חוזר משום דלא נתנה שבת לדחות א"כ ה"נ בלולב לא פטור משום הנענועים וע"ש. ותמוה שלא הביא הירושלמי במקומו דאמר דטעמא דר"י משום דהמנהג הי' בירושלים אדם הולך לביתו ולולב בידו קורא שמע ומתפלל ולולב בידו ואיכא ג"כ מצוה לאחר הלקיחה ואמר בירושלמי אף בסכין של מילה כן מן מה דאמר ר"י אפילו פירש חוזר על ציצין שאינו מעכבן וכן מבואר בירושלמי שבת דר' יוסי לשיטתו והוא דהביא הח"ס ראיי' מנראה בעליל ללולב נראה כיון דבאמת אם לא יצא בלולב פטור משום טעה בדבר מצוה א"כ כיון דבתחלת הלקיחה הי' בו צורך גבוה שצריך לצאת א"כ גם גמר המצוה הי' טעה בדבר מצוה מה שא"כ בנראה בעליל דלא הי' מעיקרה צורך גבוה כלל משו"ה לא דחי ולא דמי לפירש בציצין שאינו מעכבן משא"כ נטילת לולב דמי לגמרי למילה כיון שבעיקר המצוה הי' טעה בדבר מצוה והי' בו צורך גבוה ודברי ח"ס צ"ע

ועוד רגע אדבר מילין לחבר מה שראיתי קושי' עצומה בספר דרוש וחדוש לרע"א זצ"ל על הא דמקשה מדאגבי' נפיק בי' דהא מ"מ בשעת עקירה הי' פטור משום דטעה בדבר מצוה וא"א לחייבו על העקירה וממילא אינו חייב כלל דהוי כהנחה בלא עקירה וכמו מי שהי' מזיד או