שבט סופר חלק א קט

של דברים נאמרים בפלפול זך וישר הולך וראשית דברים נאמרים בדברי הרי"ף שכבר תמהו עליו ברא"ש ור"ן בסוגיא במה שכתב דהלכה כר"א משום דר' קאי כותיה והלכה כמותו ועוד כיון דפסקינן כר"א כדפסק שמואל והא דר"א שייך באידך דר"א דהסל מצרפן וקשה דהא הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו וב"ב ור"י פליגו על ר"א ועוד האיך שייך הא דר"א לאידך דר"א ועיין ברא"ש שנדחק לפרש זאת ובהשקפה ראשונה אמרתי דכונת הרי"ף בזה להזהר מקושי' הר"ן דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו דהא בן בתירא נמי לית ליה הואיל כדכתוב בר"ן על זה מוסיף הרי"ף דזה ר"א שייך לאידך דר"א דהסל מצרפן וא"כ י"ל דה"ט דב"ב דלא קאמר כר"א דלא יקרא לה שם עד שתאפה משום דאז צריך לצרפן להפריש חלה אבל ב"ב י"ל דלא סבר הסל מצרפן אבל סבר ג"כ הואיל ומה"ט עבר עליה וצריך להטיל לצונן וכיון דגם ב"ב סבר כר"א דאמרינן הואיל א"כ שפיר הלכה כרבי דפסק כר"א דאף ב"ב לא פליג לענין הואיל רק דלית ליה סל מצרפן ובזה פסק שמואל הלכה כר"א כן אמרתי והא דהקשה הר"ן עוד על הא דקאמר הרי"ף הואיל ואי בעי מתשיל דלמא טעמא דר"א משום דטובת הנאה ממון כדמסיק רש"י לבסוף זה בקל יש לתרץ לפי מה שכבר כתב בשאגת ארי' דהא בש"ס קדושין קאמר דגם רבי סבר ט"ה אינו ממון ורבי קאמר הלכה כר"א ואי כרש"י דטעמא דר"א דעבר משום ט"ה ממון והא רבי לית ליה ט"ה ממון ונדחק לרש"י דרבי לאו לכולי מלתא קאמר כר"א דמותר אלא לענין הא דמתיר דר"א לאפות משום הואיל אבל לרבי דמתיר דמ"ה אינו ממון באמת אינו עובר וכבר כתב בש"א דזה דוחק גדול ע"כ סבר הרי"ף דע"כ דטעמא דר"א משום הואיל ושפיר קאמר רבי הלכה כר"א גם לענין עובר עליו ושוב מצאתי בפר"ח סי' תנ"ז שתירץ כן דברי הרי"ף דגם ב"ב סבר הואיל אלא דלית ליה סל מצרפן אלא שהר"ן הרגיש ג"כ בזה שי"ל כן ומשו"ה הקשה ג"כ דא"ל דב"ב סבר דאין סל מצרפן דהא לא צריך לצירוף סל בלש שיעור חלה תחילה ורק בלא הי' בתחילה שיעור חלה צריך צירוף סל יע"ש

ונ"ל דכונת הרי"ף דשמואל פסק לקמן כר"א דסל מצרפן וצריך להבין כיון דר"י חולק וסבר דוקא תנור מצרף למה פסק שמואל כר"א דהא בכל מקום הלכה כר"י נגד ר"א וע"כ צ"ל משום דרבי פסק כר"א וא"א לומר כר"א אי לא דסל מצרפן ומשו"ה פסק שמואל הלכה כר"א ומוכח דגם בלש שיעור חלה תחילה נמי צריך צירוף סל דאל"כ לא מוכח מרבי מידי דסבר סל מצרפן והוכיח הרי"ף מדפסק שמואל כר"א וה"ט משום דרבי פסק כר"א ע"כ דגם בלש שיעור חלה צריך צירוף סל ושפיר קאמר הרי"ף דהא דר"א שייך לאידך דר"א ופסק שמואל דהסל מצרפן וע"כ משום דפסק כרבי וש"מ דשמואל הלכה כרבי סבר וממילא לא קשה דאין למדין הלכה מפי גמרא וגם דאין הלכה כרבי מחביריו דהא שמואל פסק כרבי והלכה כשמואל ואף אי ב"ב סבר כר"י ולית ליה הואיל או דלית לית סל מצרפן מ"מ כיון דמוכח שמואל דסבר סל מצרפן דהלכה כרבי הלכתא כותי' ועיין בסוגי' דזה וזה גורם דף כ"ז דפסק שמואל כרבי דיש שבח עצים בפת דלא כחכמים וקאמר הש"ס שם טעמא דשמואל דבעלמא סבר שמואל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ובהא אפילו מחביריו וגם הכא סבר שמואל הלכה כרבי בזה דפסק כר"א ואפילו מחביריו אלא דקשה לי מש"ס נדה דף ז' דקאמר רב יהודא אמר שמואל הלכה כר"א בארבע ומקשה ש"ס שם והאיכא טובא ומשני כי אמר שמואל הלכה כר"א בד' היינו בסדר טהרות אבל בשאר סדרים איכא טובא וה"נ מסתברא דתנן ר"א אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה ומאי אולמי' דהאי מהאי משום דקאי רבי אלעזר כותי' יע"ש

וא"כ א"א לומר דטעמא דשמואל דפסק כר"א דסל מצרפן משום דרבי פסק כר"א וגם בשיעור חלה צריך צירוף סל דא"כ עדיין קשה ומאי אולמי' האי דסל מצרפן מהא דמלמדין את הקטנה שתמאן בו דהא גם בסל מצרפן קאי רבי כוותי' וע"כ צ"ל מהא דפסק רבי כוותי' דר"א לא מוכח דסל מצרפן ורק בלא לש שיעור חלה צריך צירוף סל ושפיר מוכח דשמואל פסק כר"א אף דלא קאי תנא כוותי' ואף שי"ל דהרי"ף סבר מצד הסברא דגם בלש שיעור חלה להפריש אח"כ צריך צירוף סל וא"ש הא דנדה דמרבי דפסק כר"א אין ראיי' כ"כ להא דפסק שמואל כר"א אף בלא לש שיעור חלה דהא עיקר הפלוגתא בלא לש איירי והוי רבותא יותר בלא לש מלש שיעור והי' א"ש הא דמביא בנדה שם הא דשמואל סבר הלכה כר"א אף בלא לש ורבי דפסק איירי בלש ועכ"פ מצריך צריך שמואל לאשמעינן כדמקשה גם הש"ס שם דא"א לומר דמשום דר' אלעזר קאי כוותי' במלמדין את הקטנה למאן משום דמצריך צריכי ולא דמיין לאהדדי מ"מ קשה כיון דע"כ מוכח מסוגי' דנדה דאינו דומה לש שיעור חלה ללא לש שיעור חלה ועכ"פ מצריך צריכי דאל"כ קשה דהא רבי פסק הלכה כר"א וקאי כותי' דשמואל ג"כ בסל מצרפן א"כ מנ"ל לרי"ף לחדש ולומר דגם בשיעור חלה צריך צירוף סל כיון דמשם מוכח דע"כ יש חילוק והראשונים הקשו על הרי"ף רק משום דלא מצינו צירוף סל רק בלא לש שיעור חלה משום דמתניתן בכך איירי וגם דלא מייתי הך דר"א אלא אהני נשי דליישי קפיזא קפיזא וביותר הי' להם להקשות וקשה על הרי"ף מסוגי' מפורשת דנדה דע"כ יש חילוק ואין לדמות אהדדי ומנ"ל לרי"ף לחדש מדעתו ממה דמוכח מהש"ס בפירוש דיש חילוק ולא דמיין אהדדי בלש שיעור ללא לש שיעור חלה וצ"ע רב לדעתי

ועוד ראיתי שעמדת לתרץ דברי הרמב"ם שכתב בפ"ח מהל' תמידין דמה"ט אין שתי לחם נאפות ביו"ט משום דכתיב לכם ולא לגבוה והא טעם זה קאמר ומתרץ לר"ח דסבר צרכי שבת נעשין ביו"ט אבל לרבה בלא"ה א"ש דלא שייך הואיל ונ"ל דהנה תוס' בד"ה ואי אמרת וכו' כתבו דקושי' הש"ס מלחם הפנים ושתי לחם הוא משום דלרב חסדא דלא צריך שמחת יו"ט דוקא וגם לצרכי שבת מותר א"כ גם לה"פ ושתי לחם אע"ג דשייך לשבת יהי' מותר אבל לרבה א"ש דצריך להיות עיקר לשמחת יו"ט דוקא בלחה"פ עיקר לשבת ובשתי לחם עיקרו משום זבח אע"ג דנאכל עוד באותו יום מ"מ עיקרו משום זבח יע"ש ונ"ל דודאי אי אמרינן מתוך ביו"ט ולא צריך רק צורך קצת בודאי אף דהעיקר משום זבח גם זה מקרי צורך קצת דהא סוף כל סוף יאכל השתי לחם באותו יום אף דלא אמרינן הואיל מ"מ צורך קצת מקרי עכ"פ אלא לרבה א"ש דהא רבה לית ליה מתוך כלל ורק משום הואיל יהי' מותר זה לא אמרינן כיון דאין העיקר משום שמחת יו"ט אבל לדידן דאמרינן מתוך ועיין בראשונים ואחרונים שכתבו דאף הרמב"ם סבר מתוך משו"ה צריך להביא הקרא דלכם ולא לגבוה למעט דלא אמרינן בזה מתוך דמיעטו קרא בפירוש וא"ש ג"כ הא דלא הביא ג"כ הרמב"ם גבי לחה"פ בפ"ה והל' תמידין טעמא דלכם ולא לגבוה אלא דלחם הפנים דליכא צורך כלל ביו"ט דהא נאכלת בשבת והואיל לא שייך לא צריך קרא למעט אבל בשתי לחם דאיכא עכ"פ צורך הדיוט ג"כ אע"ג דעיקרן לשם זבח מ"מ נאכלת ביו"ט והוי עכ"פ צורך קצת ולזה דוקא צריך טעם דלכם ולא לגבוה ועיין כי הקצרתי

ובתוס' ד"ה לא תקרא לה שם כתבו דמה"ט אין שורפין תרומה טמאה אע"ג דיכול להנות משום דעיקרן שריפה משום יגבוה' והוי כמו נדרים ונדבות דאין קריבין ביו"ט וממעטינן מלכם ולא לגבוה ור"י כתב דמשום גזירה אטו שלא לצורך ובתוס' שבת כ"ד כתבו דגזרינן תרומה אטו קדשים ולא אטו תרומה שלא לצורך משום דלא שכיח שישרף תרומה שלא לצורך ומשו"ה קאמר הש"ס שם משום דאין שורפין קדשים ביו"ט וכבר הרגיש בצל"ח בסתירת תוס', ולפי דעתי יש לישב קושי' תוספות בשבת בפשוט דהא אי אמרינן הואיל אי מקלעי אורחים א"כ גם בשורף תרומה שלא לצורך ליכא מלאכה דאורייתא דהא אף אי הוא שורף שלא לצורך י"ל הואיל ומקלעי אורחים ויהנה ממנו בשעת שריפה ואין לוקין עכ"פ והוי רק איסור דרבנן דאף בהואיל עכ"פ איסור מדרבנן הוא דמה"ט אין אופין מיו"ט לחול לרבה משו"ה לא גזרינן אטו שלא לצורך דעכ"פ חזי לאורחים ומשו"ה קאמר הש"ס לפי שאין שורפין קדשים ובקדשים דלא יכול להנות כלל הוי דאורייתא שלא לצורך וגזרינן תרומה אטו קדשים ואף די"ל בסמוך לחשיכה לא אמרינן הואיל דמקלעי אורחים כמ"ש תוס' מ"מ