שבט סופר חלק א קו

מהרש"א כמה קושי' דא"כ מאי מקשה הש"ס ואימא כל לרבות עירוב ולמעט נשים ועוד שאר קושי' ותירץ דהר"ן לא כתב כן אלא לפי המסקנא דמשו"ה אסיקו בקושי' ולא בתיובתא משום דאיכא לשנויי דלעולם ר"א דרש כל וכי כל ולגבי תערובות ע"כ לא אתי לרבות כרת משום דמיעטי' קרא בהדיא ומאי דאסיק בקשי' משום דהוי ס"ד דהא דממעט כרת בברייתא בתערובות היינו מלשון חמץ כמ"ש מהרש"א אבל לפי המסקנא פירוש הברייתא הוא כמ"ש הר"ן דמיעטי' הקרא בהדי' יע"ש

והדברים דחוקים מאוד דהא זה תלי' בפלוגתא דר"י ור"י אי לשון מחמצת משמע נתחמץ מחמת ד"א או דצריכין תרי קראי לרבות מחמת ד"א כמבואר בדף כ"ח א"כ אי קושי' הש"ס הוא לר"ש גם לפי האמת לא א"ש ואי אזיל לר"י א"כ מעיקרא לא קשי' ולפי דברינו יש פנים מסבירות יותר לתירוצו די"ל בהו"א לא סברי דאמרינן מדאתרבי ללאו אמרינן דאתרבי לכל דבר ומה"ט לא מקשה הש"ס רק מדכתיב גבי כרת נמי כל אבל לפי האמת דמסיק רק בקשי' אמרינן דסבר מדאתרבי להאי אתרבי נמי לכל דבר וממילא גם לר"ש איכא קרא מיותר למעט נוקשה מכרת כיון דלענין נתחמץ מחמת ד"א לא צריך קרא מיותרת לכרת כיון דכבר בקרא מיותר ללאו ויש להאריך ועיין

וראיתי בשעה"מ בפ"א מהל' חמץ בד"ה איברא שהקשה דר"י פליג מדידי' אדידי' ממ"ש דף כ"א ד"ה כל מקום יהא נהנה חמץ בפסח בכרת וכ"ת ה"נ א"כ נימא א"ב דלחזקי' אינו חייב כרת ולר"א חייב ואומר ר"י וכו' ולפי מה שכתבו בשם ר"י דחמץ לפני זמנו אסור בהנאה משום דלא נחלק ביניהם וא"כ לחזקי' לענין כרת נמי י"ל כן ורצה לחלק דר"י לא קאמר דלא נחלק ביניהם אלא גבי לאווין כי כמו דבחד לאו אזהר רחמנא על הנאה גם באידך לאווין לא פרוץ ביניהם לומר דבאידך לאווין לא אזהיר על הנאה אבל באיסור כרת דחמיר טפי איכא למימר דליכא כרת אלא באכילה גרידא יע"ש ולבד שכתב בעצמו שהוא דוחק יש לפקפק על חילוקו מהא דכתב תוס' כ"ג לענין נוקשה וכי תימא כיון דמרבינן ליה לאכילה ה"ה להנאה א"כ כרת נמי ליחייב ולפי דבריו אינו קושי' דדוקא לענין לאווין לא נחלק ביניהם כיון דבחד לאו דלא יאכל איסור הנאה ג"כ הוא א"כ גם בלאו דכל מחמצת דנתרבה נוקשה אמרינן ג"כ דאזהר על הנאה אבל בכרת דחמיר לא אמרינן והדרי הקושי' דר"י פליג דידי' אדידי' ואולי יש לחלק דוקא לענין הנאה כתב השעה"מ כן כיון דלא מצינו כלל כרת בקרא לענין הנאה ואנן נאמר דלא נחלק כיון דמצינו כרת לענין אכילה בזה שפיר אמרינן כיון דכרת חמור ולא מצינו כלל מפורש בקרא כרת על הנאה לא אמרינן דלא נחלק ביניהם משא"כ בהנאה לפני זמנו דכבר מצינו איסור הנאה בתוך זמנו בלאו משא"כ בנוקשה שפיר כתב תוס' אי אמרינן דמרבינן ליה להנאה כיון דאתרבי לאכילה והוי דינו כשאר חמץ א"כ כרת נמי ליחייב דהא מצינו כרת באכילה א"כ נימא גם נוקשה אתרבי לכרת באכילה משא"כ בהנאה דלא משכחינן כרת כלל בקרא לא אמרינן כמו דאכילה בכרת ג"כ הנאה הוא וא"ש תירץ השעה"מ לישב דברי הר"י בהוספת דברינו ועיין

והנה הר"ת בר"פ אלו עוברין חולק על רש"י דליכא בל יראה בנוקשה ותערובות כיון דבאכילה לא הוה מחייב אי לאו דרבייה קרא ומהיכי תיתי בל יראה ובל ימצא ואלו עוברין היינו מעל השלחן דלאו בני מיכל נינהו ובצל"ח בסוף הסוגי' בד"ה ודע מתמה דא"כ בל יראה בנתחמץ מחמת ד"א מנ"ל נימא נמי לאכילה רבייה קרא אבל לא לענין ב"י וב"י וכתב דילפינן מהיקש דאיתקש בל יראה לאכילת חמץ שיש בו כרת וכיון דאיתרבי נתחמץ מחמת ד"א לכרת איתקש לבל יראה יע"ש ובפשוט הי' יכול לתרץ דר"ת לא כתב כן אלא בנוקשה משום דאינו רק בלאו וממועט מכרת א"כ כיון דע"כ קיל משאר חמץ א"כ מהיכי תיתי לומר דעובר בבל יראה ולית ליה לר"ת כיון דאתרבי לאכילה איתרבי גם לב"י דהא מנ"ל דלמא דוקא בחמץ דכרת החמירו תורה לעבור בב"י אבל במחמצת דבאמת אמר הקרא כי כל אוכל מחמצת ובפירש חייב כרת על מחמצת ודינו ממש כשאר חמץ בודאי גם ר"ת מודה כיון דנתרבה גם לכרת לא נחלק ביניהם גם לענין לעבור בבל יראה וא"ש

והא דהקשה תוס' ולחזקי' איסור הנאה לפני זמנו מנ"ל ודלמא באמת לחזקי' מותר בהנאה לפני זמנו ואין לומר דא"כ יאמר איכא ביניהו בין חזקי' לר"א לפני זמנו כמו שכתב תוס' לעיל דמשמעות תוס' משמע דמכאן מוכח ע"כ דלחזקי' נמי אסור בהנאה לפני' זמנו והיינו מדקאמר משעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק ואי בהנאה מותר לפני זמנו לא אתי' כחזקי' וע"כ דגם לחזקי' אסור בהנאה לפני זמנו ומה"ט לא אוקמי כר"ש כמ"ש תוס' משום דאסור לפני זמנו בעשה דתשביתו באכילה ולא בהנאה וראיתי בנוב"י תנינא סי' ע"ד שהקשה השואל להר"ן שכתב דגם לר"ש משש שעות ולמעלה אסור גם בהנאה מה"ת מעשה דתשובתו גם לר"ש א"כ קשה מאי קאמר אתאן לת"ק דהא גם לר"ש משעה שאסור באכילה אסור בהנאה מה"ת והנוב"י כתב שהוא קושי' חמורה ונדחק ליתן טעם לדברי הר"ן ולישב בדוחק יע"ש ובמח"כ לא ראה שכבר קדמו בקושי' זו הפר"ח בסי' תמ"ג ויהיב ג"כ טעם לדברי הר"ן כיון דתוך זמנו אסרתה התורה בהנאה ומשש ולמעלה הצריך הכתוב להוציאו מהבית הוי גילוי מלתא בעלמא שאסור נמי בהנאה בשש יע"ש

ולי נראה לתרץ דפשיטא לי לר"ש דלא אסור לפני זמנו רק מצד עשה דתשיבתו לתוס' רק באכילה ולהר"ן בהנאה זה דוקא בחמץ שמחויב להשביתו ולבערו ובודאי שלא כדרך אכילה והנאה אמרה תורה להשביתו אבל חמץ של אחרים דליכא עשה דתשביתו דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה א"כ אסור נמי לא הוי לא באכילה ולא בהנאה כמו דאמרינן לרב אחא בר יעקב קודם דהדר ביה לר"י כן נמי לדידן לפי האמת לר"ש דילפינן האיסור מתשיבתו וא"כ יש לומר הא דקאמר משעה שאסור באכילה אסור בהנאה בכל ענין משמע ליה ל"ש דחמץ של ישראל ול"ש דעכו"ם כל מה שאסור באכילה אסור בהנאה וא"כ לר"י א"ש דהא הדר ביה ר"א בר יעקב ג"כ וא"כ לר"י ליכא חילוק כלל בכל הזמנים בין חמץ של ישראל ושל נכרי משא"כ לר"ש אף דאסור בהנאה גם כן לשיטת ר"ן לר"ש לפני זמנו מ"מ אינו דומה כל הזמנים דהא בתוך הזמן אסור בין של ישראל ובין של נכרי וקודם זמנו דוקא של ישראל ומשמע ליה דלפני זמנו כתוך זמנו הא דבשעה שאסור באכילה אסור בהנאה ומשו"ה מוקמי כר"י דכל העתים וכל הזמנים שווים בין בשל ישראל ובין בשל נכרי וגם בהו"א דמוקי מתניתן כר"י ויליף שאור דאכילה משאור דראי' א"ש דהא לא אסור לר"י חמץ של נכרי כלל אפילו בתוך זמנו א"כ שפיר קאמר משעה שאסור באכילה דהיינו של ישראל אסור בהנאה אלא לשיטת תוס' דגם קודם שהדר עכ"פ באכילה אסור מה"ת גם לר"י ורק בהנאה מותר א"כ לא שייך שפיר משעה שאסור באכילה דהא משכחת חמץ של נכרי דאסור באכילה ומותר בהנאה ומזה הוכחה לרש"י דגם בתוך זמנו מותר באכילה מה"ת אבל לפי האמת א"ש במורווח גם לתוס' ומיושב שפיר שיטת הר"ן ע"ד נכון

ועוד עלה בדעתי לישב לפום רהיטא די"ל הא דקאמר בברייתא משעה שאסור באכילה אסור בהנאה מדרבנן קאמר משו"ה קאמר ומשעה שאסר ולא קאמר משמע שעובר בלאו באכילה כאשר ראיתי מי שמדקדק זה ולפ"ז לא קשה על הר"ן אע"ג דלפני זמנו גם לר"ש אסור באכילה ובהנאה אבל לאחר זמנו דלא קניס רק בחמץ של ישראל אבל של גוי מותר א"כ לאו בכל ענין איירי דבתוך זמנו ל"ש חמץ של ישראל ול"ש חמץ של נכרי אסור משא"כ לאחר זמנו וא"ש ג"כ לבעה"מ שסבר דלר"ש לפני זמנו גם באכילה מותר מדרבנן ועיין בבעה"מ במקומו בפ' כל שעה מה שמתרץ הא דלא קאמר אתאן לר"ש ולפמ"ש א"ש משום דלאחר זמנו דלא שווים חמץ של נכרי של ישראל לא אוקמי כר"ש אלא שזה טעותא דאי מדרבנן קאמר א"כ לא אתאן גם כן כר"י דהא לר"י אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ואיכא שעה חמש דאינו אוכל ומאכיל והיכי קאמר משעה דאסור באכילה אסור בהנאה וא"ל משעה שאסור באכילה מה"ת אסור בהנאה מדרבנן זה ג"כ א"א דהא