שבט סופר חלק א קד

לאחר זמנו אלא משום דבתערובת לא קניס כלל ומותר החמץ בלא ביטול ואע"ג דצריך רוב היינו כמו שכתבו הראשונים דבלא רוב הוי כבעין אבל לא מטעם ביטול והוי שפיר דשיל"מ ובזמנו במשהו ויש ראייה לדברי הרמב"ם דטעמא דרבא משום דשיל"מ ועיין

ובדברינו אלו באנו לישב ג"כ קושי' הגאון מו"ה דוד דייטש זצ"ל הובא בנוב"י ובח"ס שם שהקשה דלמה הקשו כן על רבא ולא הקשו על ר' יוחנן דאמר ג"כ לאחר זמנו בין במינו ובין שלא במינו מותר והרי ר' יוחנן עצמו אמר בירושלמי הפקר חמצו בי"ג אסור אחר הפסח וכו' ולפי מה שבארנו דכל קושי' הש"ס על רבא משום דאמר בזמנו במשהו וטעמא משום דשיל"מ ממילא לא יוכל להקשות על ר' יוחנן דהא הוא אמר דגם בזמנו בנו"ט וע"כ דלית ליה דשיל"מ כמו שכתב הרמב"ן וי"ל באמת הא דקאמר שלא בזמנו מותר היינו ברוב וע"י ביטול דוקא משום דר"ש קנסא קניס והקילו ברוב כמו בחלת חו"ל כמ"ש הר"ן ומה"ט י"ל דסבר ר"י דלא מקרי חמץ דשיל"מ משום דצריך ביטול גם לאחר זמנו ולא פליג על שאר דשיל"מ כמו שנדחק ברמב"ן לחדש דר"י לא סבר דשיל"מ ומשו"ה הקשו על רבא דוקא דהא הוא אמר במשהו משום דשיל"מ והוצרך לתרץ דבתערובות לא קנסו כלל ולא צריך ביטול אבל לר"י דסבר דגם בזמנו בנותן טעם לאחר זמנו מותר ע"י ביטול ברוב ולא הוי דשיל"מ או דלא סבר כלל דדבר שיש לו מתירין לא בטל כרמב"ן ולא יכול להקשות והא ר"ש קנסא קניס מכל הלין טעמא נראה דהוכיח הרמב"ם דטעמא דרבא משום דשיל"מ ולא משום חומרא דחמץ כשאר ראשונים ופוסקים וא"ש

וראיתי בצל"ח פסחים דף ט' ע"ב שרצה לומר דגם רש"י סבר דחמץ מקרי דבר שיל"מ ויצא לתרץ בזה דברי רש"י ע"ז ע"ד שפסק שפרוסת חמץ שנתערב חד בתרי משליך אחד מהם לים והשאר נותן לכלבו ותמה עליו הרא"ש אם בטל החמץ יהי' בטל גם להתיר באכילה ואם לא בטל גם בהנאה יהי' אסור ומתרץ לפי מה שכבר העלה לטעמא דרש"י דעד שתאכלנה היום ע"י ביטול תאכלנה למחר בהיתר בלא ביטול זה שייך דוקא באכילה דאם יאכלנה היום לא יאכלנה למחר אבל בטלטול דיכול לטלטלו היום וגם למחר וגם לענין הנאה דיכול להנות היום וגם למחר לא שייך זה ומשו"ה פסק רש"י דבטל להנאה דוקא אבל לאכילה אסור משום דשיל"מ יע"ש ולדידי נראה ואין מוכח מדברי רש"י אלו דסבר דחמץ מקרי דשיל"מ די"ל דטעמא דרש"י דסבר כשיטת הראב"ד דהא דאמר רבא במשהו משום חומרא דחמץ דוקא לאכילה קאמר אבל בהנאה לא החמירו במשהו ומוכיח כן מכח קושית תוס' בע"ז שם דהא חמץ נמי במשהו כרבא

ולפי שיטות רוב ראשונים דרבא אף בהנאה אוסר במשהו כאשר פסק בשו"ע כן סי' תמ"ז יש לישב הא דמקשה בצל"ח למאי הוצרך רבא לומר במשהו כרב דהא ממילא ידעינן דסבר כרב וכ"ש לשיטות כרב ולא מטעמי' דרב קאמר א"כ בפשיטו קשה למה הזכיר כלל כרב והוה ליה למימר רק חמץ בזמנו במשהו יע"ש וי"ל דאתי לאשמעינן דלא תטעה כיון דמשום חומרא דחמץ הוא דהחמירו במשהו לא החמירו לאסור רק באכילה אבל בהנאה משום הפסידו לא החמירו קמ"ל כרב דהא לרב דטעמא משום דמב"מ לא בטל א"כ אסור מצד הדין וגזרו שלא במינו אטו במינו וע"כ רב אסור דקאמר אף בהנאה ומשו"ה אמר במשהו כרב דאסור ג"כ בהנאה משום חומרא דחמץ כמו לרב דאסור במינו מצד הדין דאסור בהנאה קאמר, אלא שקשה להראב"ד כיון דסבר דמותר לרבא בהנאה א"כ האיך קאמר כרב ונראה אי ג"כ גרס כרב א"ש כמי לשיטתו שהביא הריטב"א בע"ז על הא דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו וכתב הראב"ד דע"כ לא קאמרי רב ושמואל אלא לאסור תערובתן באכילה דהא לקמן קאמר אלו איסורים ואוסרין בכ"ש ואוקימנא בדאיכא תרתי דבר שבמנין ואיסור הנאה וזה הכלל דמתניתן לאתוי' לרב ושמואל כל האיסורין שבתורה א"כ סתרו מתניתן דהא ג"כ מתניתן במב"מ דהא דבר שבמנין א"א להתערב אלא במינו דהא באינו אינו יכול להכירו וע"כ באכילה דוקא קאמרו אבל בהנאה צריך במב"מ דוקא תרתי יע"ש וא"כ גם להראב"ד לשיטתו א"ש דקאמר כרב דלא תימא משום חומרא דחמץ אסרו אף בהנאה משום לא פלוג קמ"ל כרב כמו דסברו דוקא לענין אכילה לא בטל מב"מ כן לדידן בחמץ לא אסור במשהו רק באכילה ולא בהנאה ומיושב הא דקאמר לרב לכל השיטות ועיין

ויש להביא ראי' להראב"ד דרב ושמואל דוקא לאכילה סברו דמב"מ לא בטל אבל לאסרו בהנאה בטל מהא דיש לתמוה דמקשה על רב אי בנו"ט שלא בזמנו שלא במינו אמאי מותר ופירש ברש"י מדקאסר במינו ע"כ סבר כר"י וא"כ שלא במינו אמאי מותר וטפי ה"ל להקשות על מינו גופא אמאי בנו"ט בזמנו דהא רב ושמואל דאמרו תרווייהו כל איסורים במינו במשהו וכי נעלמה מימרא זו מהמקשה ולא מצאתי מי שהרגיש בזה עד שמצאתי מה שאהבה נפשי בחדושי חתם סופר מקדוש זקני שנדפסו מקרוב הסוגיות שכבר עמד על זה ומישב ע"ד פלפול ולפי דברי הראב"ד א"ש דהכי מקשה אי בנו"ט איירי רב והא דאמר אסור היינו אף בהנאה ומשו"ה דוקא בנו"ט א"כ גם שלא בזמנו שלא במינו הי' לו לאסור ולא יכול להקשות דהא רב סבר דמב"מ לא בטל דזה דוקא באכילה אבל רב איירי גם לענין הנאה ובנו"ט דוקא ומסיק דטעמא דרב משום דלטעמי' דמב"מ לא בטל ואיירי באמת דוקא לאסור באכילה אבל לא בהנאה וכשיטת הראב"ד

ובזה אסתבר כעת ובין תבין אשר לפניך וה' יחזקנו ויאמצנו ברפואה שלמה למען שמו ותורתו וירים רשך וקרנך בכבוד כאות נפש אביך אוה"נ פה פרעסבורג למנין ב"י תרס"ב לפ"ק. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל

תשובה סג

שלום וברכה לכבוד מחותני הרב המאוה"ג חו"ב צדיק תמים מו"ה יודא גוו"ד נ"י אב"ד דק"ק באניהאד יע"א

קבלתי מכתבו והביא לפני מעט צרי במילי דפסחא על הא דפריך בש"ס ע"ז דף ע"ד ואי איסור הנאה קחשיב לתנא נמי חמץ בפסח לפי דעת הנקה"כ ביו"ד סי' צ"ב דתרי משהו אמרינן בחמץ בפסח דשאני משאר איסורין א"כ משו"ה לא תני חמץ בפסח משום דקתני ואלו איסורים ואוסרין בכ"ש דמשמע דוקא בתערובות ראשון שבא מאיסור גופא אבל הבא מתערובות ראשון לא משא"כ בחמץ בפסח דחמור יותר דאמרינן גם תרי משהו אלו דבריו ולא כתב היאך משמע ממתניתן דוקא תערובות ראשון ויש לומר משום דלכאורה שפת יתר הוא דקאמר אלו אסורין ואוסרין בכ"ש דהל"ל דתנא בלשון קצרה קתני רק אלו אוסרים בכ"ש אלא דרצה לדייק אלו אסורין בעצמותן ואוסרין בכ"ש משא"כ אם כבר נתערבו הל"ל אלו אוסרים ואוסרין בכ"ש אלא דרצה לדייק דוקא אם נתערב גוף מאיסור משא"כ אם נתערב התערובות בתערובות אחרות

והנה להר"ן שכתב הא דמסיק האי תנא תרתי קחשיב דבר שבמנין וא"ה לא קאי על הני דנאסרו משום לתא דע"ז כמו יין נסך ועורות לבובין דהני איסורים בכ"ש אף בלא דבר שבמנין וזה דוקא מב"מ אבל לא בשא"מ כדתנו במתניתן יין במים בנו"ט ובסיפא דדבר שבמנין אף שלא במינו אוסר בדבר חשוב כמו שכתב הרמ"א בהג"ה בסימן ק"א סעיף ו' דלא כאו"ה ועיין בש"ך סי' ק"י ס"ק א' שכתב ג"כ דכל דבר חשוב אף שלא במינו לא בטל והא דנקט המחבר במינו משום דלא שכיח שיתערב שלא במינו ולא יהי' ניכר ועיין בפלת"י סי' ק"א האריך בזה והביא דהרמב"ם כתב בפירוש דוקא במינו וא"כ לכאורה כל הני דתני במתניתן אינם שווים אלא דזה ליתא דאם גם שלא במינו דבר חשוב אינו בטל גם ביין נסך יש לומר דצריך תרתי דבר חשוב באינו מינו ורק במינו אוסר אף משהו אלא דמ"מ אינו דומה לגמרי דהא יין נסך אוסר בכ"ש עכ"פ במינו משא"כ הני אחרינא דמתניתן