שבט סופר חלק א קג

ועוף להיתר אכילה וגם בבהמה לענין מלקות אבל לדידן דאבר מה"ח נוהג בכ"מ גם עשה דשאינו זבוח אמרינן היכא דנהג אבמה"ח ולא משכחת היתר אכילה לגמרי ולוקמא הקרא לענין מלקות לבד בלא שום היתר בשום מקום לא משמע פשטות הקרא כן א"כ דאף דאוקמינן קרא בסרוחה מעיקרא מ"מ מוכח דנטל"פ מותר כיון דכבר קדים עשה דשאינו זבוח ופקע ע"י שנסרחה ומיושב שפיר קושית התוס' דלענין איסור לא שייך סרוחה מעיקרא אבל לענין טומאה מוקמי שפיר ר"י בסרוחה מעיקרא דלא מטמאה רק נבילה ואפשר שיש להעמיד גם כן בכוונת תוס' דכיון דעכ"פ מוכח דלענין איסור גם בלא סרוחה מעיקרא מותר מנ"ל לר"י לומר דלענין טומאה צריך דוקא סרוחה מעיקרא וע"ז שפיר מחלק תוס' בין טומאה לאיסור והא דאמר לר"ש סרוחה מעיקא לא צריך קרא היינו משום דלא צריך עתה להוכיח ר"ש כמאן ס"ל ולהביא פלוגתא אי אבמה"ח נוהג בחיה ועוף ג"כ או לא ומתרץ בפשוט דסבר דלא צריך קרא אבל לר"י ולרמב"ם לא קשה להלכתא ועיין

ותמוה לי על דברי מקור חיים סי' תמ"ז שתמה על רש"י דמפרש דרב סבר דקדירות בפסח ישברו משום דסבר נטל"פ אסור ומקשה דלמ"ד נטל"פ אסור ע"כ צריך לאוקמא בסרוחה מעיקרא וקדירה ב"י נמי פגמה פורתא וא"כ עדיין קשה אמאי ישברו דהא מיד קודם פסח נעשה פגם והוי ס"מ ורצה להוכיח דגם רש"י סבר כשיטת דהיכא דמשהו אסור גם נטל"פ אסור ועיין בתשובה רע"א סי' קפ"ג אריכות בזה וקשה לדבריהם דא"כ אמאי צריך רש"י לומר דסבר נטל"פ אסור דהא ליכא חילוק אי סבר אסור כיון דהוי ס"מ וא"כ אף אי סבר נטל"פ מותר נמי יש בו משום דבאיסור משהו נטל"פ כ"ע מודה דאסור ורש"י כתב דאנן לא פסקינן כרב מתרי טעמא משום דר"ש וגם משום דנטל"פ מותר ומאי מהני נטל"פ כיון דאסור איסור משהו וע"ה מוכח דרש"י לס"ל כהני שיטות וצ"ע לדבריהם והנכון לפי מה שהעלה ומסיק שם בתשובה דלא שייך סרוחה מעיקרא רק היכא שנסרח לגמרי ולא בבלוע בכלי דלא הוי פגם רק בתבשיל פוגם קצת כמ"ש הרשב"א והר"ן דלא נפסד מאוכל ורק מרש"י משמע בפסחים דפגמי פורתא דבדופני הקדירה נפגמה הבלוע ופגם בעצמו הוא דלא כדכתב רש"י בע"ז דפוגם רק בתבשיל וכבר. הרגיש בח"ס בחידושיו וגם ביו"ד סי' צ"ח וא"כ לפי רש"י פסחים עדיין לא א"ש דדומה שפיר לסרוח מעיקרא דנבלה כיון שנפגם לגמרי בקדירה ויש לי הרהורי דברים בזה וצריך אני לקצר והי' לכבודו די בזה כעת וד' שנותיו יאריך ידידו הדש"ט כותב בחפזון. פרעסבורג יום ו' עש"ק לס' אחרי קדושים תרל"ז לפ"ק. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשבא"ס זצ"ל

תשובה סב

שלום וכ"ט לך אהובי בני הרבני המופלג חו"ב בתורה קולע על השערה מוכתר במעלות ז"ר יפ"ת וכו' מו"ה עקיבא סופר נ"י לאי"ט

אמרתי להעלות בכתב מה שנדברנו בעל פה בדין חמץ אי מקרי דשיל"מ דפליגי בו הפוסקים ובראשם הרמב"ם ורמב"ן והר"ן ומרדכי כמבואר בש"ע או"ח סימן תמ"ז וביו"ד סי' ק"ב ובמג"א ס"ק מ"ב הוכיח מדברי הר"ן בחמץ שנתערב בששים ושהה אפילו במזיד שרי לאחר הפסח אפילו באכילה דקרי ליה דשיל"מ ועיין במחצית השקל דיהיב טעמא דלא הוכיח מדברי הרמב"ם דסבר נמי דטעמא דחמץ במשהו משום דשיל"מ משום די"ל דסבר כרמב"ן דלא קנסו חכמים רק להחמיר ולא להקל אבל הר"ן דלא ניחא ליה בכך ואפ"ה קאמר דתערובות מקרי דשיל"מ משום דבתערובות מותר וע"כ מוכח דמותר ג"כ באכילה ודייק כן דבלא"ה צריך טעם לשיטת הפוסקים דצריך לשרפו אפילו בתערובות משהו משום תקלה א"כ האיך קראוה דשיל"מ וע"כ כרמב"ן דלא באו רק להחמיר אבל הר"ן דלית ליה האי סברא ע"כ מותר גם באכילה אחר פסח דאל"כ ה"ל להר"ן לדחות דבריהם דאפילו ע"י תערובות אין לו מתירים דהא גם אחר הפסח אסור באכילה ואז כתבתי על הגליון מחצית השקל שלי וז"ל יש לחלק דהיכי דהוי רק משום קנס כמו חמץ בעין לאחר הפסח שקנסו משום דעבר על ב"י ועל ב"י שפיר י"ל דלא קנסו רק להחמיר ולא להקל דלא קנסו רק לגברא ומשו"ה הוי דשיל"מ אבל אם אסור להשהותו וצריך לשרפו והחיוב על החמץ והוי אסור חפצי גם הרמב"ן מודה דלא הוי דשיל"מ והחילוק מבואר עכ"ל ומה"ט החכם צבי בסי' פ"ו רצה להוכיח מדברי הרמב"ם דסבר דטעמא משום דשיל"מ דע"כ סבר דמותר להשהותו התערובות דאל"כ כיון דעבר על ב"י מדרבנן וצריך לבערו האיך הוי דשיל"מ דצריך לבערו בפסח ולא ניחי ליה דסבר כרמב"ן דלא קנסו רק להחמיר וע"כ דמחלק ג"כ בין קנס ובין שהחמץ גופא אסור להשהות וצריך לשרפו ובמנחת יעקב כלל סקי"ט מקשה ג"כ כיון דקיימ"ל דגם בתערובות משהו צריך לשרפו א"כ לא הוי דשיל"מ ומתרץ ג"כ משום דלא אמרו להקל וכדברי מחצית השקל

וכבר כתבתי שאין הדמיון עולה יפה ותמוה על הגאונים אלו שלא הביאו דברי הרמב"ן שמרגיש בעצמו כן כשרצה לומר דאף חמץ בעינו מקרי דשיל"מ משום דלא קנסו רק להחמיר ולא להקל וכתב אע"ג דבעינו עובר על ב"י וב"י מ"מ כיון דהיתרו דחמץ לאחר פסח בא ממילא ואינו מחוסר מעשה מקרי דבר שיש לו מתירין אע"ג דחמץ בעינו צריך לשרפו משום ב"י וב"י מ"מ כיון דאינו מחוסר מעשה ואם עבר ושהה מותר ממילא לאחר הפסח מקרי דשיל"מ א"כ אף לדידן בתערובת חמץ אע"ג דצריך לשרפו ואסור להשהותו משום תקלה הוי דשיל"מ כיון דלאחר פסח היתרו בא ממילא, ונ"ל לומר דדברי הרמב"ן א"ש לפי טעם הר"ן בדשיל"מ דמה"ט לא בטל משום דסופו להיות מותר מקרי היתר בהיתר דגם לרבנן לא בטל כמו עולין דאין מבטלין זה את זה א"כ שפיר כיון דב"י ואיסור להשהותו הוא דוקא בתוך הפסח ולאחר הפסח בא ההיתר ממילא ואין מחוסר מעשה להיתרו שפיר מקרי היתר בהיתר כמו בשאר דבר שיל"מ אבל לטעמא דרש"י דשיל"מ לא בטל משום דעד שתאכלנה באיסור תאכלנה בהיתר א"א לומר כן דהא אסור להשהותו וצריך לשרפו מיד ומה"ט יש לומר דלא ניחא להו בטעמא של הרמב"ן משום דקשה עוד לטעמא דרש"י שהוא עיקר בפוסקים ועיין

ונלענ"ד להביא ראי' להרמב"ם דטעמא דרבא דאמר חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו במשהו הוא מטעם דשיל"מ דכבר עמדו על הא דמקשה הש"ס והא אמר רבא ר"ש קנסא קניס והקשה בנוב"י תנינא סי' פ"ג דהאיך הי' שום הוי אמינא להמקשה שאין חילוק בין בעיניה לתערובות והרי רבא אמר שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר מכלל דע"י תערובת איירי ואי ס"ד שגם בעיניה מותר היה לו לומר שלא בזמנו מותר כר"ש יע"ש מה שתירץ וכבר תפסו בתירוצו קדוש זקני בעל ח"ס באו"ח סי' קי"ד על כן נראה לי מכח קושיות זו הוכיח הרמב"ם דטעמא דרבא דחמץ בזמנו במשהו הוא מטעם דבר שיש לו מתירין והקושי' הוא על הא דאמר בזמנו במשהו וטעמא משום דשיל"מ דזה א"ש אם לאחר זמנו מותר התערובות בלא ביטול אבל אם גם לאחר זמנו צריך ביטול דוקא לשיטת הטור בששים או לרוב הפוסקים גם ברוב מ"מ כיון דאין החמץ סופו להיות מותר רק ע"י ביטול כשאר איסורים לא שייך עד שתאכלנה באיסור תאכלנה בהיתר דהא גם לאחר פסח צריך ביטול דוקא כמו בתוך הפסח וגם לטעם הר"ן משום דמקרי היתר בהיתר זה דוקא אם יהי' מותר בלא ביטול אז שפיר מקרי היתר אבל בצריכין אנו לביטול לא מקרי היתר בהיתר ודומה חמץ לשאר איסורים שצריכין ביטול וזה הי' קושי' המקשה דידע ג"כ דמוכח מדברי רבא עצמו דדוקא בתערובות מתיר אבל לא בעין משום קנס אבל מכח זה מקשה שפיר כיון דר"ש קנסא קנס ע"כ דלאחר זמן מותר ע"י בטול דוקא כדמוכח מדברי רבא שלא אמר לאחר זמן מותר וא"כ לא מקרי דשיל"מ והאיך אמר בזמנו במשהו משום דשיל"מ כיון דצריך ביטול גם לאחר זמנו וע"ז מתרץ ה"מ בעיניה אבל בתערובת לא קניס היינו דלא מדין ביטול מותר