שבט סופר חלק א קא

הלכתא חמץ בזמנו במשהו כרב משמע דוקא בחמץ כרב ותמה הרא"ש הא הוצרך לומר כן משום א"מ דבנ"ט בכל מקום משא"כ בחמץ ונ"ל דהוי קשי' לר"י גאון ג"כ לאיזה צורך מסיים כרב ומזה הוכיח דע"כ סבר רבא בעלמא מב"מ בטל ובחמץ טעמא משום חומר או משום דשיל"מ ולכל שני הטעמים הוי אמינא בטעם לחוד בלי ממש חמץ מותר וע"כ נקט כרב דאפילו בטעם לחוד נמי במשהו וממילא דע"כ לא סבר דמב"מ לא בטיל וגזר א"מ אטו מינו דא"כ ל"ל למימר כרב וע"כ כרב ולא מטעמי' והקצרתי

ובעיקר הקושי' על הרמב"ם מהא דר"י דסבר בנו"ט ומוכח דלא הוי דשיל"מ ומנ"ל לחדש דר"י לית לי' דשיל"מ נ"ל דהרמב"ם דייק מש"ס ביצה ל"ח ע"א כי סליק ר' אבא וכו' אשכחי' לר' יוחנן ור' חנינא ויתבי וקאמרי ואמאי לבטל מים ומלח לגבי עיסא והק' בתוס' שם דהא הוי דשיל"מ ומאי הקשו על מתני' ותירוץ התוס' הוא דוחק להרמב"ם דהא רב אשי באמת מתרץ משום דשיל"מ ואי פליגי בסברת התוס' אי זה הוי מב"מ או גבי תחומין שאני שהחמירו כמו שכ' בתוס' ד"ה משום דהוי דשיל"מ וכו' א"כ עיקר התי' חסר בדברי רב אשי כאשר הקשה בצל"ח שם וע"כ דר"י לא סבר באמת דשיל"מ ומרבא לא מוכח די"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגו דהא באמת פסקינן דתבלין דלטעמי' עבידא לא בטלו משא"כ מר"י שפיר מוכח אף דלא סבר כתירוץ רבא ואביי מ"מ דשיל"מ הוי ומאי קושי' על מתני' וע"כ דלית לי' דשיל"מ כלל וביותר יש לומר לפי מה שראיתי בשו"ת ר"ע איגר קפ"ט וכן בשו"ת כ"ס יו"ד נאמרה קו' זו לפי הסברת ר"ן בדשיל"מ דרבנן לא אזלו בתר העצם הדבר רק בתר שם האיסור והיתר דעולין אין מבטלין זא"ז אף דעצם הדבר הוי מבשא"מ ומשו"ה דשיל"מ כיון שסופו להיות היתר גמור לא בטיל ומה שחסר דלא הוי עדיין היתר זה משלים עצם הדבר וא"כ לר' יהודא דסבר דאזלינן בתר העצם לא שייך סברת הר"ן בדשיל"מ ולר"י בטל וקשה על ר"א דהא ר' יהודא סבר דרק מים בטלו משום דאין בו ממש אבל בתבלין מודה וקשה לר"א דהא לר"י לא שייך סברת דשיל"מ יע"ש

ומתחלה רציתי לומר דבאמת מה"ט י"ל לא משני רבא משום דשיל"מ דעדיין קשה על ר"י אבל רב אשי סבר כתי' הש"ס זבחים ס"ט הא דידי' הא דרבי' ור"י סבר מב"מ בטל ושפיר משני רב אשי ומיושב בזה לכאורה קו' תוס' אלא דעדיין קשה דהא אביי משני שם בזבחים הא דידי' הא דרבי' א"כ קשה עוד על אביי לשני משום דשיל"מ כמו רב אשי ועוד דכתב תוס' בזבחים שם בד"ה הא דידי' הא דרבי' בכולי' הש"ס דקים לן דר"י ס"ל מב"מ לא בטיל היינו משום דסמכינן אשנוי דרבא וסתמא דש"ס נקט בכל מקום דר"י סבר מב"מ לא בטל ותוס' כתבו בפ"ק דחולין ב' ע"ב בד"ה אנא דסתם סוגי' דהש"ס הוא רב אשי וא"כ ע"כ רב אשי כרבא סבר דלית לי' הא דידי' הא דרבי' וקשה מאי מתרץ משום דשיל"מ הא עדיין לר"י קשי' וע"כ נקטינן תירוץ של רע"א ז"ל בתשובותיו שם דרבא ואביי באמת מה"ט משום דרצו לשנוי ג"כ אליבא דר"י תירצו משום לטעמי' עבידא או משום עיסה בשותפות ושנוי דרב אשי רק לת"ק ולדיני ולר"י מודה דצריך לשנוי קמא וא"כ לא מוכח מרבא ואביי דלית להו דשיל"מ די"ל דמשני משום ר"י תירוץ אחר אבל ר' יוחנן דפריך ולבטל מים ומלח לגבי עיסה משמע דלת"ק מקשה דהא גם על מים פריך ולר"י באמת המים בטילים וכיון דעיקר קושיתו על רבנן משמע דלית להו דשיל"מ כן י"ל על דרך פלפול

ועוד י"ל דהנה החולקים על הרמב"ם דחמץ לא הוי דשיל"מ הוא כמו שכתב המרדכי משום דחוזר ונאסר וכן כתב בהגהת רמ"א סימן ק"ב דמה"ט חמץ לא הוי דשיל"מ וראיתי בפ"ח ק"ב שכ' דמסוגי' דמשילין מוכח דהוי אפילו בחוזר ונאסר דשיל"מ דהא העיסה עצמה אם יניחנה לשנה הבאה חוזרת ונאסרת דומי' דחמץ ואעפ"כ קרי לי' דשיל"מ ועיין בשעה"מ הל' יו"ט שכ' כיוצא בזה לפרש דברי תוס' ביצה יו"ד ע"ב בד"ה איכא חד וכו' וא"כ י"ל דרמב"ם הוכיח דינו מסוגי' דמשילין דגם חמץ הוי דשיל"מ ור"י דמקשה ולבטל מים ומלח סבר באמת מה"ט כיון דחוזר ונאסר לא הוי דשיל"מ כמו שסבר ג"כ בחמץ מה"ט אבל מרבא לא מוכח להיפך די"ל דמר אמר חדא ולא פליגו וזה נ"ל יותר דלא צריכין למימר דר"י לית לי' דשיל"מ דלא בטל דהא בפ"ק דביצה דקאמר בפשיטות וגם דעת המקשה דסבר דס"ד מותר מ"מ לענין ביטול גם בס"ד סבר דשיל"מ לא בטל ודוחק לומר דר"י פליג על מה דפשיטא להם דלא בטל דשיל"מ ועיין בצל"ח ופ"י שם שכ' טעם על זה על מה דהוי פשוט יותר דדשיל"מ לא בטיל וספיקא מותר עד שבא רב אשי ודימה ספק לתערובות וכתבו דלענין ביטול הוי סברא כסברת הר"ן דמשום דסופו להיות היתר הוי מב"מ וחידש רב אשי דגם ספק אסור משום סברא עד שתאכלנה באיסור תאכלנה בהיתר והשתא דאתי' להכי נ"ל לומר עוד טעם אחר על ר"י דסבר דבטל בחמץ דכבר חקר בצ"צ בביצת טרפה שנולד ביו"ט אי הוי דשיל"מ כיון דע"כ צריכין אנו לביטול משום טריפה א"כ גם לענין נולד בטל או כיון דאיסור נולד יהי' לו היתר לאחר יו"ט כל מה דאפשר לו למיעבד בלא ביטל עבדינן והצ"צ כתב דצריך להמתין עד לאחר יו"ט דגם זה הוי דשיל"מ משום עד שתאכלנה באיסור ע"י ביטול איסור נולד תאכלנה בהיתר וזה א"ש לסברת רש"י דהטעם בביטול ג"כ משום עד שתאכלנה באיסור משא"כ לסברת הר"ן כיון דהוי היתר בהיתר לא בטל א"כ כיון שכבר צריכין אנו לביטול משום טרפה גם לענין נולד בטל דהא ע"כ צריכין אנו לומר ביטול ובתשובת רע"א שם הביא ראי' לצ" מתערובות חמץ דסבר הרמב"ם הטעם משום דשיל"מ והרי מה דהותר לו להשהותו ולא מחייבינן לי' לשורפו משום בל יראה ותשובתו ע"כ משום דנתבטל החמץ וא"כ ע"כ צריכין אנו לביטול משום איסור בל יראה ואפילו הכי לענין אכילה לא בטל אע"ג דלא מקרי היתר בהיתר דהא צריך לשרפו ולא אתי' לידי היתר ולא מקרי מב"מ וע"כ דאמרינן גם כה"ג עד שתאכלנה באיסור וכבר כתבתי דזה תלי' בפי' הר"ן ורש"י א"כ י"ל דמה"ט סבר ר"י בחמץ דבטיל משום דע"כ צריכין אנו לביטול משום ב"י ועד שתאכלנה באיסור לא סבר ר"י כמו שסבר המקשן בפ"ק דביצה דדשיל"מ לא בטל אסור וא"כ לא חולק ר"י על שאר דשיל"מ דלא בטיל אבל לדידן דפסקינן כרב אשי דגם ספיקא אסור וה"ט משום עד שתאכלנה באיסור תאכלנה בהיתר וא"כ מה"ט גם חמץ בפסח לא בטל וא"ש ומיושבים דברי הרמב"ם עד"נ ועיין

ועוד רגע אדבר מילין לחבר בדברי הרמב"ם וכ"מ בהל' מ"א שכבר הזכרתי לעיל דמפרש הכ"מ דמ"ש הרמב"ם וחמץ אינו בכלל זה לישב למה ר"י ור"ל לא חשבו ג"כ חמץ ולכן כתב דחמץ אין איסורו איסור עולם והקשה בנוב"י קמא יו"ד סי' צ"ז הא ר"י ס"ל דחמץ בטל ואולי גם ר"ל סבר כותי' וכן קשה על פי' המשניות שכ"כ על מתני' דאלו אוסרין דהלכך לא חשיב חמץ בהדי אינך וצ"ע ועיין בנב"י שנדחק ליישב וי"ל לפי מה שכ' הל"מ במה דפליג ר"י ויהיב טעמא דלא סבר ר"י דשיל"מ כיון שהבין אין לו היתר דהא קנסא קניס לאחר זמנו כקושי' הר"ן ורק משום דהתערובות יש לו היתר זה לא סבר ר"י רק שהאיסור בעין צריך שהי' לו היתר לאחר זמן ומשמע אם האיסור בעין יש לו היתר גם ר"י מודה וא"כ י"ל לפי מה שכבר פלפלו האחרונים אי דח"ש חמץ עובר בבל יראה ובל ימצא או דוקא לענין איסור אכילה ועיין במ"א סימן תמ"ב מדברי הרמב"ם שכתב בפ"ב מהל' חו"מ הל' ט"ז בחצאי זתים הואיל ודבקים בכותלים משמע דוקא משום דבק בכותלים אבל בלא"ה גם ח"ש חייב לבער מוכח דסבר גם ח"ש עובר באיסור ב"י וב"י ועיין בשו"ת חכ"צ סי' פ"ו ועיין בש"א סי' פ"א נתן טעם לחלק בין איסור אכילה דשייך חזי לאצטרופי בכא"פ משא"כ בבל יראה אפילו אם ישלים אח"כ לכזית יעבור מכאן ולהבא על ב"י ואין לו שייכת למה שראה תחלה וזה א"ש לפי האי טעמא דחזי לאצטרופי הוא משום כדא"פ אבל אי אמרינן דטעמא משום דאי יש עוד ח"ש ראוי' לצרף לשיעור שלם ליכא חלוק בין איסור אכילה לבל יראה ועיין בפמג"ד יו"ד ס"ד שחקר בזה והרמב"ם יליף ח"ש בחמץ מלא יאכל חמץ וכבר תמה הכ"מ דהא אדרבה איפכא יש למילף דהא סתם אכילה בכזית ועיין במל"מ שם שהביא הא דרא"ם דסתם