שלל דוד צט

מסתמא התנה אף על נכסים דיקנה דהיכי אמרינן מסתמא התנה ומרעינן כחו דלוקח מסתמא דבשלמא דבאחריות ט"ס של נכסים שקנה כבר מטעם דלא שדי איניש זוזי בכדי וא"כ מסתמא כשהלוה או קנה היה דעתו על הנכסים שראה עתה אצל הלוה או המוכר שיהיו משועבדין לו אבל בנכסים שיקנה בעי לאתנויי דמהיכא נימא שהיה דעתו עליהן שהרי אינם עתה לפניו וא"כ כיון שצריך לאתנויי מהיכא תיתי דאמרינן דבסתמא התנה ומרעינן כחיה דלוקח בלי שום ראיה אלא ודאי שהרמב"ם ז"ל מצריך כתיבה וכן דעת מרן בסימן הנזכר שכתב וז"ל אבל אם לא כתב דאקנה ודוק

המגיד בד"ה שטר שכתבוהו וכו' ויש מי שכתב דעיקר כתובה דהיינו מנה ומאתים אפי' אין עסוקים באותו ענין אם נכתבה ביום ונחתמה בלילה כשרה עכ"ל הטעם הוא משום דכתובה דכמעשה בית דין דמיא ואמרינן בפרק ב' דגיטין מעשה ב"ד נכתב ביום ונחתם בלילה דמשעת גמר דין נשתעבד ולא מקרי מוקדם ודוק

המגיד בד"ה כותבין שטר ללוה אע"פ שאין : מלוה עמו וכו' ויש שהקשו וכו' לפי שבשעת כתיבה הוא שקר ויש לחוש אולי מערים הוא ע"כ משמע לכאורה שמה שאמר לפי שבשעת כתיבה הוא שקר הוא דאסור משום דמחזי כשקרא ואין האמת כן שלעולם לא חיישינן משום דמתחזי כשקרא והראיה משטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו משום דנמחל שעבודו משמע דהטעם הוא רוקא משום דנמחל שעבודו ולא חיישינן לטעמא דמתחזי כשקרא ומה שאמר ואולי מערים הוא פירוש כיון שהוא שקר חיישינן שמא מערים הוא שיאמר לעדים שיכתבו כן שמא יפול מידם וימצא אותו או יגנוב אותו או יעשה ערמה אחרת ודוק

המגיד בד"ה בשטר שיש בו קנין וכו' והביא ראיה מפ' האיש מקדש דכל שלא נתנם לכ"ע יכול לחזור ע"כ עיין בש"ך סי' ט"ל שדחה הראיה זו של הרשב"א ז"ל וז"ל מיהו נ"ל שיש לדחות הראיה דהתם אין המלוה רוצה לחזור בו בע"כ של לוה אלא שגם הלוה רוצה לשלם לו דומיא דפקדון דש"ס שם אלא שהמלוה רוצה אותם המעות עצמן שהם בעין ולכך ס"ל למ"ד שצריך להחזירם לו בעין ולא שייך הכא לומר שנכסי הלוה משועבדין לו כן נ"ל עכ"ל ולי ההדיוט נ"ל שאין זו דחייה לפי שמדברי הש"ס נראה דכשאמרו במלוה ברשות בעלים לחזרה קמפלגי הוא אפי' שלא ברצונו של לוה דמשמע שלוה לא רצה להחזיר סתמא לגמרי לא שיתן לו תמורת זאת הלואה ממעות אחרים אלא שלא רצה עכשיו להחזירה לו אלא לעשות בה מה שבשבילו הלוה אותה דהיינו ליקח סחורה וכיוצא דאם רוצה הלוה ליתן לו מעות אחרים מה לי זאת המעות או מעות אחרים דריהטא בש"ס משמע שרוצה להניחם אצלו דזהו העיכוב שמעכבן אצלו לקנות סחורה כנז'

הרמב"ם הלכה ח' או שקדם ומכר ונתן לאחר קודם שימכור לאנס משמע מכאן שדוקא לאנס אמרינן דמלוה על פה היא משום דלוקח עשה שלא כדין אבל היכא דלא עשה הלוקח שום עול בקניינו אף שהמכירה בטלה כגון שמכרה מקודם ונתנה לאחר ודאי שהמעות דין מלוה בשטר יש לה לכל מילי וק"ל: הרמב"ם הלכה י"ז וכן אם הוציא שני שטרות בחמשים וכו' שלא יכוף אותו ב"ד בפעם אחת לגבות הכל ע"כ. וקשה לי אם זמן של שניהם שוה מה הועיל כשהם ב' שטרות הלא כופה אותו בב"ד לפרוע שניהם בבת אחת ואם זמנם אינו שוה ודאי שאינו יכול לעשות אותם בשטר אחד היכא דבא לגרוע כחו של לוה ואם באופן שלא בא לגרוע כחו של לוה אלא שעושה אותם בשטר המאוחר בזמן אמאי לא ואדרבה דזהו זכותו של לוה ויש לומר דמיירי כשאין זמנם שוה ורוצה המלוה לכתוב בשטר אחד בזמן המאוחר ואפ"ה אין כותבין לפי שרצונו של לוה כשיהיו שני שטרות פורע החצי. ואפי' בזמן המוקדם שיש לו נחת רוח בהא ואחר כך פורע החצי בזמן הב' שנמצא פורע אותם לחצאין טוב לו ממה שהוא פורע הכל בבת אחת ואפילו בזמן מאוחר ואם תאמר אפ' כשכותב שטר ורצה בתוך זמנו לפרוע החצי מי מעכב עליו ונמצא כמו שכותב ב' שטרות זה אינו שודאי אינו יכול לפרוע מעט בתוך זמנו אלא או יפרע הכל או יניח עד לבסוף שיכול המלוה לעכב עליו לפרוע מעט אלא שאם בא לפרוע צריך לפרוע הכל ולא מעט שכן מוכח מדברי רבינו ז"ל ממה שאמר שלא יכוף אותו ב"ד לגבות הכל פי' אם בא לפרוע החצי יכול לכופו לגבות ממנו הכל ודלא כסברת מרן בש"ע בסי' ע"ד סעיף ד' וכן משמע מדברי הש"ך בסי' הנז' יעו"ש

הרב המגיד בד"ה א' השטרות הנכתבין וכו' ויש לי לומר וכו' אבל בשטרות שיש בהם קנין כיון שכותבין בלא ראיית מלוה ולוקח אף רבינו ז"ל יודה שאינו צריך הכרת שמותן ע"כ. לי ההדיוט זה דוחק כיון שכתב רבינו אחד השטרות הנכתבין לאחר שלא בפני חבירו משמע דכל השטרות הנכתבין דהיינו שהזכיר רבינו למעלה שבכללם שטר חוב שיש בו קנין

פרק כ"ד הכ"מ בד"ה היה לזה וכו' ורבינו כתב הברייתא בצורתה כמנהגו ועל כרחין לישבה כמו שפירשתי עכ"ל עיין בלח"מ בפ' י"ט בד"ה כשיורדין וכו' שהכריח מלשון רבינו שבראש הפרק דרבינו איירי בהל' ד' הנז' לו עדית ומכרה יעו"ש ולא ידעתי למה לא הכריח כן הכ"מ כאן ויביא סיוע לדבריו אלה

הלח"מ בד"ה היה לזה עדית ובינונית וכו' עד סוף הדיבור ולפעד"ן דלא קשה מידי דכוונת הרב המגיד במה שאמר ואפשר שאין גירסת רבינו שם כגירסת ספרינו וכו' הוא שאינו גורס ג"כ כגירסא שלנו דאית ליה לחד עדית ובינונית וכו' אלא הכי גריס אלא רב נחמן דאמר זה גובה וזה גובה אפי' אם תמצי לומר בשל עולם הן שוין וכו' כמו שכתב הרב המגיד זה הלשון דוקא היה לו בגי' שיש לו וכך נראה להדיא מדברי המגיד ודוק

הרמב"ם הלכה י"א שהרי זה אומר לו מכרתי לך את השדה