שלל דוד ק

כדי שיהיה לך נכסים ידועים שאגבה מהן חוב שלי ע"כ נ"ל דרבינו הוה מצי למימר טעמא משום דיכול לומר למעות אני צריך כמו הטעם של הלואה שאמר רבינו זה גובה חובו וזה גובה חובו דסבר רבינו שדרך הלואה לכתוב השטר קודם נתינת המעות כמ"ש הרב המגיד למעלה לפיכך סתמו רבינו שלפי זה איירי רבינו אפי' הגיע זמן ההלואה ודאי הטעם הוא שיכול לומר למעות אני צריך עכשיו ואיני יכול להמתין עד שאגבה לפיכך לויתי ממך וא"כ גם במכר יכול לומר כך אבל בפרישה כתב דלא יכול לומר במכר למעות הייתי צריך דיכולין לומר היה לך למכור לאחר ולא לזה כדי שלא יהיה לו עליך פתחון פה ע"י מכירה זו ע"כ ולפק"ד שלא יכולין לומר היה לך למכור לאחר דאפשר שלא מצא לקנות ממנו כי אם זה ועוד אפשר לומר שזה קנה ממנו ביוקר יותר מאחר בשביל הטובה שקבל ממנו שלא דחקו לפרוע עכשיו ודוק

פרק כ"ה הלכה א' המלוה את חברו וכו' כתב הבבא או שתבע קודם בבא או שהיה חולק וכו' ולא זו אף זו קאמר ל"מ שתבעו דאינו משתעבד בלא קנין כיון דדיבור בעלמא שלא בשעת מתן מעות הוא אלא אפי' חנקו המלוה דה"א כיון דראה צערו דהלוה גמר ומקנה נפשו כדי להצילו קמ"ל ל' הסמ"ע בסימן קכ"ט ס"ק א'

מש"ל בד"ה ואם היה האב ערב וכו' וצ"ע ונלע"ד שלא יש קושיא לפי שכוונ' הרב המגיד ז"ל במה שאמר דשאני התם דמ"מ היתה הלואה וחסרון כיס למלוה מעיקרא פירוש שסברת הראב"ד היא דלא גרע מערב דלאחר מתן מעות שאע"פ שלא על אמונתו הלוהו הלוה והוי כאילו לא חסריה הוא כמו הכתובה ואעפ"כ כשקנו מידו חל הערבות ולא אמרינן אסמכתא היא אלא גמר ומשועבד נפשיה ג"כ בכתובה נאמר כך ועל זה אמר המגיד דיש לדחות דשאני התם דמ"מ היתה שם הלואה וחסרון כיס למלוה מעיקרא וא"כ גמר ומקנה אבל בכתובה דליכא חסרון כיס מעיקרא לא גמר ומקני ולמטה באב כתב דאב אינו כשאר ערב דעלמא דאמרינן ביה אסמכתא אלא האב גמר ומקני אבל אע"פ כן היאך משתעבד הא לא על אמונתו הלוהו שאין שם מתן מעות דלומר כך וא"כ הו"ל כערב דלאחר מתן מעות דאע"פ דליכא אסמכתא שהיתה שם הלואה וחסרון כיס למלוה מעיקרא אע"פ כן צריך קנין גם כן באב דליכא אסמכתא דמשעבד נפשיה צריך קנין וא"כ מה שאמרו בש"ס דאבא לגבי ברא משתעבד נפשיה יותר משאר אינשי פירוש דשאר אינשי אפילו בקנין לא מהני אבל ברא דמשעבד נפשיה מהני בקנין מטעם דאמרי' ודוק

המגיד בד"ה וקבלן של כתובה וכו' ואני אומר דלפי דברים אלו כל אחר מתן מעות לא שייך ביה דין קבלנות אלא על הצד הזה ודין זה צ"ע עכ"ל ולפעד"ן דלא דמי דהכא שלאחר מתן מעות יאמר מה שנתת לזה אני נותן לך ומהני אבל בכתובה דלא שייך לימר מה שנתת וכו' בשביל כך אמר הרשב"א ז"ל אא"כ יתן לה הבעל כסף כתובתה לפי שהקבלנות בעינן כמ"ש הכ"מ וז"ל אבל תן לו ואני אתן לך דשניהם לשון מתנה משמע קבלנות שבאותו לשון שצוהו למכור לזה קבל עליו לפורעו דמשמע כאילו הוא עצמו קבל מיד המלוה עכ"ל וא"כ גם עכשיו שיאמר מה שנתת אני אתן מהני אבל בכתובה לא שייך הא כנז' וכן המחייב עצמו ליתן מנה לחבירו וכו' בכתובה ג"כ ודוק

המגיד בד"ה ראובן שמכר לשמעון וכו' וכבר כתבתי שדעת רבינו שאפי' בקנין יש דין אסמכתא ע"כ פירוש שכתב כן בדין ערב של כתובה וא"כ גם בדין זה שקבל אחריות של מכר אף בקנין לא מהני כיון שהוא על הקרקע כמ"ש ה"ה ז"ל אבל אם קנו מידו שהוא ערב לשלם דמי מכר זה מהני מפני שכיון שקנו מידו על הדמים הרי ערבות זה על המעות ודומה לערב שלאחר מתן מעות וזה כוונת הרב המגיד במה שאמר בד"ה ואם קנו מידו זה מוסכם וכו' לפי שהוא אצלו כערב דאחר מתן מעות וכו' ועיין בלח"מ ואם קנו מידו וכו' ודוק: וראיתי להסמ"ע בסי' קל"א שכתב וז"ל בכל עת שיתבענו ור"ל באיזה עת שירצה הלוקח שיהא המקח בטל אפי' אין מערער על השדה יהא צריך להחזיר לו מעותיו דאז אנו רואין דעיקר לקיחתו אותו לערב לא היה אלא שיהיה מעותיו בטוחים וכו' עד סוף הדיבור יעו"ש וזה הפירוש לא אתי לפי הגירסא שיש לנו בדברי רבינו בכל עת שירצה שיתבענו לשמעון בלמ"ד דמשמע בשעה שירצה ב"ח לתבוע לשמעון על השדה שקנה ואף בטור כתוב שמעון בלא למ"ד וכן גריס הכ"מ וק"ל

הלח"מ בד"ה ואם קנו מידו שהוא ערב וכו' ואפשר דהרב ב"י לא כתב אלא לפי מה שמפרש הטור וכו' אלא שהביא דבריו על דברי ה"ה ע"כ משמע שלא היתה הגירסא בספרו של הרמב"ם לשון של הכ"מ שכתוב בכאן כמו בב"י וא"כ יכול לתרץ כך אבל לפי הגירסא שיש לנו כך בכ"מ אי אפשר לומר כך ודוק

הרמב"ם הלכה ט' שנים שלוו בשטה אחד וכו' אף על פי שלא פירש עכ"ל כתב הב"י בסי' ע"ז וז"ל ודע דבדינים הללו ל"ש לן בין אם לוו בשטר או לוו על פה שהרי בירושלמי שנים שלוו סתם אמרו ומ"ש הרמב"ם שנים שלוו בשטר לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט ותדע שהרי כתב או שלקחו מקח א' ומשמע דאפילו שלא בשטר דסתם מקח אינו בשטר עכ"ל וכתב עליו הש"ך בסי' ע"ן ס"ק ב' אין דבריו מוכרחים דהרי איתא שם אע"ג דלא כתב אחראין וכו' משמע דבשטר איירי ע"כ ולי ההדיוט נ"ל דמה שכתב הב"י שהרי בירושלמי שנים שלוו סתם אמרו פירוש דבירושלמי אמרו וכו' הוא ממה דאמר רבי יוסי על מה שאמר מעיקרא וכחש בעמיתו וכו' הדא אמרה שנים שלוו מאחד וכו' דהיינו דכי היכי דאמרינן בשנים שהפקידו אצל אחד שאין אחד מהם יכול לומר לנפקד נתחייבת לי בחצי הממון אלא אומר לו נתחייבתי אלא לשניכם אכן שנים שלוו מאחד אין אחד מהם יכול לומר לא נתחייבתי אלא במחצית הממון אלא המפקיד והמלוה יכול לומר לשנים הפקדתי או הלויתי וכל א' חייב בכל שנמצא לפי זה ודאי הוא אפי' בלא שטר דומיא דב' שהפקידו