שלל דוד צו

המפרשים הגם דפשט לשון הוי כשמכרן משמע דעל הברייתא קאי דלא כפי' המפרשים מ"מ משמעות לשון מכרו לשעה וממכר עולם כן אינו נראה פירושם כך שאף לפי פירוש הראב"ד שמפרש ג"כ הוי כשמכרן לשעה אינן קיימין הוא על הברייתא אפ"ה אתי שפיר פירושו שמפרש כך דזאת הברייתא הוא באפותיקי מפורש ואע"פ שיהיו שם שאר נכסים יקחו אותו ממנו א"כ אתי שפיר כשמכרן לשעה אנן קיימין שנחלקו רשב"ג ורבנן דרבנן סברי מכור עד שעת גוביינא ורשב"ג פליג עליה אבל בשמכרן לעולם דכרי הכל אינו מכור כיון שהוא אפותיקי מפורש אבל לסברת רבינו דמפרש באפותיקי סתם וכמו שפי' הרב המגיד ז"ל ברבינו הוא דחוק וק"ל

המגיד בד"ה עשה עבדו וכו' ואם הוא אפותיקי מפורש אפי' יש שם שאר נכסים הרי הוא כקרקע לענין זה מפני שיש לו קול עכ"ל מה שכתב לענין זה פי' דלאו משום דמצינו עבד הוא קרקע לענין כמה ענינים אה"נ אמרינן בזה דדינו כקרקע ואמרינן דיש לו כקרקע דאם כן בלי אפותיקי נמי ליהוי כקרקע דב"ח גובה ממנה אפילו בלי אפותיקי אלא הטעם הוא באפותיקי דוקא יש לו קול דעבד מפיק קלא ואומר לכל שעשאו רבו אפותיקי אבל בלא אפותיקי לית ליה קלא להכי כתב הרב המגיד הרי הוא כקרקע לענין זה מפני שיש לו קול דהיינו שהוא אפותיקי כנ"ל ודוק

המגיד בד"ה עשה שורו וכו' ופי' המפרשים וכו' אפי' בעדים בלא שטר גובה ממנו ע"כ נ"ל הטעם דבקרקע דבעינן שטר הוא משום דשטרא אית ליה קלא דוקא אבל בעבד אפי' בלא שטר מטעם דכתיבנא לעיל דעבד מפיק קלא ואומר לכל שעשאו רבו אפותיקי וק"ל

בא"ד ועשה שורו אפותיקי אפילו בשטר אינו גובה עכ"ל ראיתי הטעם הוא דמטלטלי לאו בני שטרא נינהו משום דהלוקח לקח אותם מיד לביתו ואין כאן שעבוד קרקעות להיות עומד לזכרון ע"י השטר ודוק

הרמב"ם הלכה ו' וכותב עליו שטר בחובו וטורף מזמן זה השטר ע"כ ראיתי שהטעם שטורף מזמן זה השטר ולא מזמן ההלואה הא' שאותו שטר חשבינן ליה לפרוע באפותיקי של העבד אלא שנתחייב לו הלוה מחרש כאשר הזיקו בשחרורו והפקיע שעבודו והו"ל כאילו הזיקו אחר ונתחייב לו מעתה מזמן הזיקו ע"כ

מש"ל וכן אם הקדישו שהחמץ והשחרור מפקיעין מידי שעבוד וכו' והקשה בעל התלומות וכו' ומשום הא מוקמי למלתיה דרבא בכל ענין ע"כ ולתרץ הקו' שהק' הראשוני' הנ"ל הוא דמפרשי' הא דאמ' כשיגרשנה ידיר הנאה דמשמע מינה דאין ההקדש מפקיע מידי שעבוד הכי פירושה ידיר הנאה משום ערמה כדי לגבות מן ההקדש פי' מן הפודה כשפודה על מנת ליתן לבעל חוב ולאשה כתובתה נמצא שאינו פודה כי אם במעט וההקדש מפסיד כאילו גובה מן ההקדש וא"כ לפי זה הא דאמרינן בפ' גט פשוט ש"מ שהקדיש כל נכסיו אמר מנה לפלוני (מנה) בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ע"כ פי' על ההקדש ג"כ הוא כנ"ל דהיינו שגובה מן הפודה שמפסיד ההקדש וכן ג"כ מפרשינן הא דאמרינן בפרק שבועת הדיינים אבל נשבעין לקטן ולהקדש ומפ' בגמרא מאי להקדש להפרע מנכסי הקדש הוא כנ"ל

בא"ד ולזה יש תירוץ דהא אשמועינן וכו' עיין במ"ש התוס' ז"ל בערכין דף כ"ג

בא"ד ויש להסתפק במ"ש דהקדש דמי למכר וכו' או דילמא דאף קדושת דמים דמי למכר וכו' וא"כ מאי אתא לאשמועינן פשיטא דלא גרע ממכר ע"כ. ולפק"ד קשה לי דהיאך יש להסתפק ולומר דאף קדושת דמים דמי למכר במ"ש דהקדש דמי למכר והקושיא היא למאן דמוקי למלתיה דרבא דוקא בקדושת הגוף קשה דא"כ מאי אתא לאשמועינן וכו' דא"כ אדמקשה הבע"ת מאי אתא דבא לאשמועי' רבותא טפי וכו' הו"ל להקשות קושיא חזקה דכיון דמוקי למלתיה דרבא דוקא בקדושת הגוף אבל בקדוש' דמים בכל צד הקדש אינו מפקיע מידי שעבוד וכמ"ש הוא בעל התרומות דיש מי שתירץ כי לא נאמרו דברי רבא וכו' אבל קרקעות ומטלטלין ומעות וכו' לא אלים כח הקדש לאפקועי ממונייהו ע"כ משמע דהקדש גרע ממכר דהא מטלטלין שמכר אין בעל חוב גובה והיאך יהיה כח הדיוט חמור מן ההקדש דבשלמ' לפי הצד הראשון של הספק הנז' דלא אמרי הקדש דמי למכר כי אם בקדושת הגוף אבל הקדש דמים לא דמי למכר כיון שאין גופו קנוי להקדש אתי שפיר הא דמקשה בע"הת אבל למאן דמוקי דרבא בקדושת הגוף קשה דפשיטא דלא גרע ממכר שלא יש לו שום קושיא אחרת כי אם זאת דפשיטא לפי דקדושת דמים לא דמי למכר אבל לפי הצד השני דקדושת דמים דמי למכר ג"כ הוא כמכר למה לא אמר רבא כי אם בקדושת הגוף אכל בקרקעות ומטלטלין לא אלים כח דהקרש הא במטלטלין אם מכרו מכור וא"כ גרע כח הקדש ומדלא הקשה כן בע"הת אלא דפשיטא וכו' וראי דסבירא ליה כפי הצד הראשון וכעת אין בידי ס' בעל התרומות לראות הדברים במקומם וצ"ע

הרמב"ם פרק י"ט הלכה א' מה דרכו של אדם להוציא פחות שבכליו וכו' וכתב הסמ"ע וה"ה בפורע מהקרקעות פורע מהגרוע שבקרקעותיו דמן התורה שעבוד קרקעות ומטלטלין שוין הם עד כאן

הרמב"ם הלכה ג' רצה מזה גובה רצה מזה גובה וכו' לשון מרן בש"ע סי' קי"ט סעיף א' רצה גובה ממה שביד שמעון ואפי' לא נשאר בידו אלא עדית יכול לגבות ממנו ע"כ וכתב הסמ"ע הטעם דיאמר לו אתה הרחקת שעבודי דהבינונית שהיתה בידך מכרתיהו ללוי ואין רצוני לטפל נפשי כי אם עמך עכ"ל וכן נראה מלשון רבינו שסתם וכתב רצה מזה גובה רצה מזה גובה משמע שגובה משמעון ממה שנשאר בידו בין עדית בין זבורית וג"כ ממה שכתב רבינו אבל אם לקח עדית או זבורית אינו טורף מלוי שהרי זה אומר לו מפני זה טרחתי ולקחתי שדה שאין דינך לגבות ממנה ע"כ משמע שמלוי אינו טורף העדית אבל משמעון טורף: