שלל דוד צד

ולפיכך הקשו לו אמאי שתיק וק"ל

פרק י' הלח"מ בד"ה אבל מלוהו סתם עד סוף הדיבור לפע"ד זה דחוק שלפי שאמר ה"ה ולדברי הכל אם יש לו לאריס מותר משמעות ולדברי הכל פי' הוא אפי' שנחלקו בקביעות הזמן הכא דיש לו מותר לדברי הכל אף בקבוע לו זמן ודוק

מש"ל בד"ה אבל מלוה סתם על שער שבשוק וכו' דבהדיא כתב רבינו בפרקין דכל שקבע זמן אסור ואי כשלא קבוע לו זמן מאי ארייא וכו' כצ"ל: א

פרק י"ב הכ"מ בד"ה וכן אשה שתבעה כתובתה וכו' הביא בשם הרשב"א שרבינו סבור ששתי הלשונות שנאמרו בפרק שום הדיינים בכתובת אשה שניהם אמת ע"כ. הן אמת הדבר מבואר להדיא שיש לו משום מזונות ממה שכתב רבינו בהל' י"ג שהרי אין לה מזונות והרי נשאת דהיינו שתי הלשונות הנז' אלא מריהטא דלשון המגיד ז"ל נראה שסברתו היא שרבינו מפרש שחלוקים הם אלא שסובר כמאן דאמר משום חינא ע"ש ודוק

בא"ד ולע"ד נראה וכו' עד סוף הדיבור פירוש שלסברת הרשב"א מפרש בדברי רבינו שסובר ששתי הלשונות אמת אבל לדעתו הוא שרבינו ס"ל דמ"ד משום מזוני לית ליה משום חינא שלא כדברי הרשב"א ז"ל. ואני ההדיוט נ"ל ההכרח שנראה לו הכ"מ הוא ממה שאמר רבינו בהלכות ד' על דברי הגאונים ולא חשו לחן האשה דלשון ולא חשו פירושו הוא ולא חשו לפסוק ההלכה כאידך לישנא שאמר משום חינא שנראה שחולק לישנא דמזוני אלישני דחינא אלא שלא חשו לחן האשה לפסוק כאידך לישנא שאם סברת רבינו היא ששתי הלשונות אמת כסברת הרשב"א ז"ל ה"ל רבינו לומר במקום ולא חשו לחן האשה ולא כוונו אל ההלכה ודוק

הלח"מ בד"ה אין נפרעין מן היורשין עד סוף הדיבור. לכאורה קשה על מה שאמר שהיה יכול הרב המגיד להביא ראיה מראש פרק י"ד ממה שאמר רבינו ואם היה החוב לזמן ותבע בתוך זמנו וכו' והרי הוא בעצמו הרב הלח"מ ז"ל בראש פרק י"ד הכריח הא דאמר רבינו בין קטן הוא אכתובת אשה דוקא ע"ש וא"כ איך אמר בכאן שהיה הרב המגיד יכול להביא ראיה כנז' שודאי ג"כ הרב המגיד כך הבין דברי רבינו ז"ל מכח הקושיות שהקשה הוא בעצמו הרב הלח"מ ולכך לא הביא ראיה הנז' אבל כד דייקת שמה שאמר הרב הלח"מ שהיה יכול הרב המגיד להביא ראיה וכו' הוא לפי דעתו של הרב המגיד שציין על הא דאמר רבינו בין קטן וכו' ואמר ודין היתומים בין קטנים וכו' מפורש בגמרא בהנזקין דף נ' והתם בגמ' אמרו כך לענין חוב דאביהם דלענין שבועה שניהם שוים ע"ש ולפיכך הקשה הרב הלח"מ על הרב המגיד שלפירושו דקטן דהכא לאו אכתובת אשה אם כן היה לו להביא ראיה וכו' ודוק

הלח"מ בד"ה קרקע שהיתה בחזקת אביהם וכו' עד סוף הדיבור ולפי משמעות דברי רבינו נראה כמ"ש הרב המגיד ממה שאמר רבינו בחזקת קטנים גם ממה שאמר אין מוציאין אותה מידן משמע שהוא עכשיו בידן ובחזקתן ולקושיית התוס' ישיב רבינו שמה שלא הפליג בש"ס התם בעל הקרקע מוחזק הכא ר' ירמיה לא היה מוחזק הוא שבמעשה דר' ירמיה הוא תרתי איתנהו ביה לא היה מוחזק וגם היתה להיתומים חזקה דאבות ור' אבין רצה להגדיל המדורה לר' ירמיה להשיבו על דבריו לפיכך אמר לו אבל היכא דאית ליה חזקה דאבות כלומר נוסף על שלא החזקת אתה ולעולם דאין הכי נמי שהחזקה היא עיקר ועיין בסמ"ע סי' ק"י ודוק

פרק י"ד הלח"מ בד"ה או שלא פרעו וכו' וקשה הרי כתב דין וכו' וראיתי בכתיבת יד לא נודע למי תירוץ על זה וז"ל פירוש אין זה פוגם שטרו דהא טעין מעיקרא לא פרעת כלום אלא דהשתא דטעין לוה ישבע ליה משום חומר השבוע' אודויי אודי ליה במקצת ואפ"ה לא יטול השאר אלא בשבועה דלא אמרינן מגו לאפטורי כמ"ש הרב בפרק דלעיל וה"נ דכוותא דלא גבי שאר החוב בלי שבועה במגו שאם היה בטענתו הראשונה שלא פרעו כלום והיה גובה הכל בשבועה קמ"ל דאינו כלל אלא בשבועה ע"כ. ועל מה שדחה הלח"מ התירוץ שתירץ לאתויי עלה דין אם המלוה ת"ח מכח שאסור בדין פוגם לא חילק בין ת"ח לאינו ת"ח דמשמע שהחילוק של ת"ח לא קאי אפוגם יש להשיב לומר דטעמא דאין משביעין ת"ח הוא כמ"ש המ"מ בשם רש"י ורבינו מאיר דהטעם לא מזדקנינן ליה להשביעו משום דמחזי כמאן דחשדינן ליה וכו' . וא"כ לפי האי טעמא אף בדין פוגם את שטרו שייך האי טעמא ומה שלא חילק הטור בדין פוגם הוא דמכ"ש אתיא ומה בהא דלוה אומר לו אשתבע ליה דאנן לא חשדינן אלא לוה וכדי להפיס דעתו משתבעי אמרינן לא משבעינן כ"ש דלא טען ליה בדין פוגם דאנן אומרים לו אשתבע דנראה דחשדינן ליה ובודאי כיון שכתב הטור כך בדין גביית חוב כ"ש להכא כן נ"ל ודוק

הלח"מ בד"ה ואע"פ שאין עליו וכו' דהמעש' דיתיב אמסחתא היה בלא עדים דאי להו מיניה במגו ע"כ לפי הגירסא זאת לא יכולתי להבין ונ"ל שט"ס במה דכתיב היה בלא עדים וצ"ל היה בעדים והדבר מובן מעצמו ודוק

הלח"מ בד"ה הוציא עליו שטר חוב וכו' אין להקשות וכו' פירוש לפי סברת המפרשים דבפ' נ"ט פשוט איירי דשנים חתימי וכו' אמאי אמרו בגמרא על המשנה שאמרה פשוט שכתוב בו עד אחד וכו' פשיטא לימא דאשמועינן מתניתין רבותא דאפי' עד אחד בשטר ועד אחד בעל פה דלאו כלום ועל זה השיב ואמר דאף על זה אין נראה להם חידוש דפשיטא הוא וק"ל

פט"ו הלכה ה' הלח"מ בד"ה התנה המלוה וכו' ותימא על זה. וכו' וצ"ע ולי ההדיוט נ"ל שיש לתרץ דשאני הכא כמ"ש ה"ה ז"ל דסתם נאמנות בלא שבועה משמע לפי שכיון שהאמינו בטל טענתו שאומר פרוע וא"כ אינו צריך שבועה אבל בהתנה הלוה הטעם הוא כמ"ש הטור בסי' ע"א ל"ד וז"ל ומיהו הלוה צריך