שלל דוד צב

השליח הוא שהלוהו שאומר לו תן לו ואני אתן לך ג"כ הו"ל כזכי וכאילו קבלם באותה שעה כמ"ש בדברי הרב למטה וע"כ לא פליגי הפוסקים וז"ל אי הוי הולך כזכי ותן כזכי אלא לענין שאינו יכול לחזור בו דוקא עיין בח"מ סי' קכ"ה ובסמ"ע שם וק"ל

בא"ד וליכא למימר שקושית הגמ' אינה אלא לרבינא דסבר דכל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לדבר עבירה ע"כ פי' ואע"פ שאמר הרב לעיל וז"ל ועוד דאפשר לומר דע"כ לא קאמר רבינא אלא גבי כהן שאמר לישראל צא וקדש לי דישראל אינו מוזהר בזה האיסור בשום צד אבל גבי ריבית כיון שהוא מוזהר בזה האיסור אף שעכשיו הוא לא לוה כיון שאילו לוה היה מוזהר מקרי בר חיובא ואין שליח לדבר עבירה וא"כ לפי זה אף שתאמר שקו' הגמרא אינה אלא לרבינא אפ"ה זה מקרי בר חיובא כיון שאילו הדיר הוא את אשתו היה מוזהר שלא לפרנס כמו ריבית כנ"ל ואכתי מאי מקשה אימא אין שליח לדבר עבירה אפ"ה הדוחה יכול לדחות שסברת רבינא אינה כמו שאמרנו אלא כפשטה ודוק

בא"ד והתימא מהחושבים שלדעת רש"י ריבית ע"י שליח שרי משום וכו'. ואני ההדיוט לפק"ד שלא יש תימא עליהם לפי שהרב הוא שפירש דטעם הריבית משום מהנה כנ"ל ועשה החילוק וכו' אבל להחושבים הנ"ל ישיבו שודאי לדעת רש"י לא יש חילוק בין לוה מעצמו בין על ידי שליח דאין שליח לדבר עבירה ומותר כשאר עבירות היכא שלא עשה בידו משום דאין שליח לדבר עבירה והמדיר את אשתו והמודר הנאה מחבירו שאני כיון שהאיסור הוא תלוי בהנאה כמו נדרו וכיון שמגיע לה הנאה אפי' על ידי שליח אין אומרים בו אין שליח לדבר עבירה יען שהוא הנה אותה הרי הוא עושה עבירה ואין אומרים בו אין שליח לדבר עבירה וק"ל

בא"ד אבל היכא שלוה על ידי שליח שרי משום דחשבינן ליה כאילו השליח לוה וכו' עד וכמ"ש רש"י ק' לפע"ד על חילוק זה שאף שחשבינן ליה שהלוה הלוה לעצמו כיון שאינו שלוחו של לוה דהיינו שאין שליח לדבר עבירה והוא לא לקח בריבית אלא בחושבו שההלואה היתה למשלחו לא לו אבל האמת הוא שהשליח הוא הלוהו חוזר ומלוה אותם למשלח והמשלח אינו נותן הריבית למי שהלוה לו אלא למי שהלוה לשלוחו אפי' הכי אסור כיון שבשעה שמביא השליח המעות להמשלח אף דחשבינן ליה שהוא מלוה אותם לו כיון שאומר לו לויתי לך כך וכך מפלוני ע"מ שתתן לו ריבית כך וכך אף דחשבינן ליה שהוא עכשיו השליח הוא מלוה אותם להמשלח הרי זה אסור כמו שפסק הטור בסי' ק"ס וז"ל ואם המלוה אומר ללוה אני מלוה לך ע"מ שתתן זוז לפלוני פשיטא שהוא אסור אע"פ שהוא אינו חייב לו וכו' ע"ש וכתב על זה הב"י הכי איתא בתוס' והג"ה ובמרדכי וכ"כ רבינו ירוחם בח"א ע"כ הרי שכל הפוסקים אוסרים והכא ודאי שהשליח בשעה שנותן המעות להמשלח הוא ודאי ע"מ שיתן המשלח הריבית כמ"ש ולא גרע זה ממי שאמר לו המלוה דע אם בא איש פלוני כלומר תכבדו ותשקהו כמו שפסק רבינו למעלה כ"ש הכא וכתב ב"י בשם הרשב"א והתוס' שאין חילוק כין אמר המלוה כך או שאמר הלוה מעצמו כך והוא מלוה משום זה: והנה למטה בלשון זה בפסקא ואם המלוה וכו' כתב וז"ל ואפשר לומר דלעולם כל היכא שהמלוה מתנה ואומר וכו' אבל אם הלוה אומר וכו' ע"ש נראה להדיא שמחלק שאם הלוה אומר הלויני ואני אתן לפלוני זוז אין כאן ריבית היכא שאינו חייב לו לאפוקי שאם חייב לו או אם אומר ואני אתן לך דאסור וא"כ אף לפי זה יהיה בכאן אסור לפי שהשליח נקרא חייב להמלוה לפי שהמלוה אינו יודע אלא לו וצ"ע על פי' זה

פרק ו' הלח"מ הלכה א' כתב מדברי ה"ה נראה דהרמב"ן מחלק בין הלוהו להלויני בחצר דלא קיימא לאגרא דהלויני הוי אבק ריבית והלוהו אפילו אבק ריבית לא הוי ואם דר כבר אין צריך להעלות לו שכר שכן כתב למטה וכו' וכ"כ הטור בדעת הרמב"ם ע"כ ולפי זה מ"ש ה"ה בד"ה לא הועלה לו וכו' בסוף הדבור וכ"כ הרמב"ן והרשב"א פי' הוא אצד אבל אם דר בה שלא מדעת בעלים פשוט הוא שחייב להעלות לו שכרו משלם ומוציאין ממנו דלא גרע מאם לא הלוהו כלל דליכא איסורא ע"כ על זה כתב וכ"כ הרמב"ן והרשב"א ז"ל ולא גם על ראש הדיבור לפי שבראש הדיבור כתב אם חצר זו אינה עשויה לשכר הוא אבק ריבית אפי' דר בה שלא מדעת בעלים ע"כ דהיינו שאף בהלוהו בחצר דלא קיימא לאגרא הוי אבק ריבית דזה אינו ודוק

בא"ד אבל הרב הנמקי וכו' עד דאית ליה כדעת הרמב"ן דתרוייהו שוים ע"כ ואני ההדיוט אומר הן אמת שכך משמע אבל לא יש תימא עליו לפי שהרב"י מפר' מאי דקאמר דבדינא שוים הוא לענין. שאינו צריך להעלות שכר דוקא שוים לפי שכיון שמפר' הגמ' הא דקאמר צריך להעלות לו שכר בין בהלוהו ה"ק אם בא לדור בחצרו לא ידור בו בלא שכר דמחזי כרבית וכו' אבל אם כבר דר בו לא מחייב ממונא א"כ א"ש הא דקאמר משמע דבדינא תרווייהו שוים כלומר בדינא דקאמר בגמ' שוים וק"ל

עוד הקשה על הרב"י ואמר ודחק עצמו בלשון הרא"ש ז"ל דאיך לא ראה סוף לשון הרא"ש שאומר בהדיא דלא כדברי הטור ע"כ דהיינו שכתב הרא"ש בפסקיו על לשון הרמב"ן והא דקאמר צריך להעלות לו שכר בין בהלוהו בין בהלויני הכי קאמר אם בא לדור בחצירו לא ידור בלא שכר דמחזי כריבית שבשביל חובו נכנס לדור בו אבל אם כבר דר בו לא מחייב ממונא ע"כ ופי' משמע מהרא"ש דהלויני שוים ולפע"ד גם זה אינו תימא לפי שמפ' הרב"י שדומים להדדי דשניהם אם בא לדור בחצירו לא ידור בלא שכר דמחזי כאיסור ריבית ואם כבר דר בו ג"כ בשניהם אינו צריך להעלות לו שכר מדינא כיון דחצר דלא קיימא לאגרא אבל בענין איסור אבק ריבית בהלויני איכא ובבא לצאת ידי שמים חייב להחזיר וזה אפשר לדקדק כך מלשון הרא"ש הנ"ל לפי שמתחלה כתב ה"נ הדירה שדר בחצר אינה חשובה ממון וכו' ואח"כ כתב וכ"ש הלוהו ודר בחצירו דאף אבק ריבית אין כאן משמע הא דכתב דאף אבק רבית אין כאן הוא אצד הלוהו ודר בחצירו ודוק: