שלל דוד צא

בפ' א"נ וכו' ע"כ. והנה הרואה יראה לפי פשט דברי רש"י שלא יש לו חילוק בין לוה מעצמו בין על ידי שליח לפי הלשון שכתב שלא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מיד הלוה ליד המלוה וגם השליח לא עשה שום איסור דהאי ריבית לאו דידיה הוא וכו' שלשון זה נראה שעל שני אופנים הנ"ל קאי וכן נראה שהרב"י הבין כך מדקאמר וגם מדין ישראל הלוה בריבית ע"י גוי וגוי הלוה ע"י ישראל המפורשים בסי' קס"ט שפירושו שמצינו שלא התיר ר"ת אלא ישראל שאומר לגוי לוה לי מעות בשמך וכו' והמלוה לא ידע שבשביל ישראל לקח אותם וכו' מותר וכו' ור"י התירו וכו' וכתב א"א הרא"ש ז"ל לדברי ר"י אין היתר בדבר אלא למלוה לפי שאינו יודע שהוא לצורך ישראל וכו' וא"כ זהו דחיית הרב"י לדברי רש"י דהיינו שכולם לא התירו אלא ע"י גוי מטעם שאין שליחות לגוי דוקא אבל לישראל משמע אסור ולא אמרינן דאין שליח לדבר עבירה וגם לא אסרה התורה אלא ריבית הבא מיד הלוה ליד המלוה וכו' וגם אפי' ע"י הגוי דוקא כשהמלוה אינו יודע וכו' ואם כדבריו של רש"י אפי' יודע מה יש בדבר הא אפי' ישראל לוה ע"י שליח בריבית והא כשמלוה יודע לישראל ומותר ומכ"ש גוי זהו פירוש דחיית הרב"י ודלא כמו שהבין הרב בעל דרכי משה שפי' דחייתו הוא מדאמר הטור ולפירש"י שיש שליחות לגוי לחומרא וכו' ובשביל כך הוא דחה דחיית מרן כתב עליו ודע דכל זה לא איירי אלא לישראל ששלח לגוי דזהו אסור לרש"י דס"ל דיש שליחות לגוי ולא שייך לומר אין שליח לדבר עבירה הואיל והגוי אינו עובר בשליחותיה כי אין איסור ריבית לבני נח אבל אי ישראל שלח לישראל חבירו מותר לקבל השליח) הריבית מן השליח כמ"ש לעיל סי' ק"ס בשם המרדכי ורש"י הואיל ואין שליח לדבר עבירה לא מקרי ריבית הבא מלוה למלוה כמו שמבואר לעיל דלא כדברי ב"י שדחה דברי רש"י דל"ד להדדי כמ"ש לעיל סי' ק"ס ליישב דברי רש"י עכ"ל שהן אמת שאילו היה פי' דחיית הרב"י כמו שהבין הוא ודאי הוא שיש להשיב כדבריו אבל דחיית הרב"י הוא כמו שאמרנו ודבריו קיימים ודוק

בא"ד אלא וכו' דאף שלא נחשביה שליח משום דאין שליח לדבר עבירה אפ"ה אסור ממ"ש וגם לא יחזור ויקחנו וכו' פי' דבריו שכוונת הקושיא של הרב"י על רש"י על צד שלא לוה מעצמו שבו איירי כנ"ל הרי אע"פ שזה לא היה שלוחו של לוה כשנתן הריבית למלוה אפ"ה אסור דהיינו שאף הפוסקים שאמרו שאפי' יבייש אותו הלוה מותר היינו כל זמן שאינו משלם משלו דוקא הא אם ישלם אותו משלו אף שבאותה שעה ששליח מעצמו עשה אם יחזור ויקחנו אסור אפי' שלא היה שלוחו וא"כ זה אפי' אין שליח לדבר עבירה יהיה אסור כמו שאמרו הפוסקים ודוק ואין לדחות דשאני התם דאין שליח לדבר עבירה בשביל כך (נקרא) אינו שלוחו אבל בכאן הואיל ויחזור ויקחנו ממנו חזר למפרע בשלוחו דליתא ממה ששנינו במשנה המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנווני וכו' ואפי' שהוא חוזר ולוקח ממנו מותר כיון שבאותה שעה לא היה שלוחו אינו נקרא שלוחו דומה ממש לנדון דידן וא"כ נחמיר הכא בריבית אע"ג דאינו שליח לאוסרו ממ"ש הפוסקים משום דחומרא דריבית כמ"ש ודוק

בא"ד אבל מ"מ הדין דין אמת וכו' ובטעמא דמלתא וכו' וכדאיתא פ"ק דמציעא וכו' שכתבו התוס' שם דמתקרי השליח בר חיובא הואיל ואם מקדשה לעצמו וכו' ע"כ קשיא לי היכי מצינן למימר הכי הא טעמא דאין שליח לדבר עבירה משום דדברי הרב ודברי התלמיד מי שומעין וזה לא יצדק כי אם השליח הוא עושה עבירה אבל כשאינו עושה עבירה מאי דברי הרב ודברי התלמיד איכא הכא ואף על דברי רב סמא תקשה ג"כ דאמר דטעמא דאי בעי עביד ואמרו בגמרא מאי בינייהו איכא בינייהו כהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה אי נמי איש דאמר לאשה אקפי לי קטן להך לישנא דאמר כל היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד לא מחייב שולחן ע"כ דהיינו מטעם דאין שליח לדבר עבירה ומאי דברי הרב איכא דלדידהו מותר ואפ"ל כיון דבשליחות דאינהו אין רצונו של הקב"ה בו אע"פ דלדידהו מותר אפ"ה נקרא דברי הרב ודברי התלמיד וכו' ולסברת רבינא בעינן עד שיהיה אם היה עושה אותו הדבר היה מתחייב ואפי' עושהו לאחרים נקרא בר חיובא הא לאו הכי אינו נקרא בר חיובא ודוק

בא"ד אבל עיקר הטעם נראה דכיון שהתו' וכו' משום דאף דאין שליח לדבר עבירה הרי נהנה המלוה מן הלוה ע"כ פי' דאף הלוה כיון שמצווה שלא יהנה המלוה וא"כ שניהם אסורים המלוה משום דנהנה והלוה משום דנהנה המלוה וק"ל

בא"ד וע"כ לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה אלא היכא שהמשלח אינו עושה האיסור כגון כהן ובזה לא עשה המשלח שום איסור שהרי לא קדשה הוא וכו' לכאורה המשלח דהמקדש כמו המשלח דריבית לפי שהמשלח דריבית מאי טעמא קרא ליה שהוא עושה האיסור משום שמוזהר שלא יהנה המלוה בשכר מעותיו וזה בשעה ששולח לו ומהנה אותו קרא ליה עבר המשלח ג"כ כך המשלח דהמקדש כך הוא שמוזהר שלא יקח גרושה דהיינו שלא יהיה לו בה קיחה וכיון ששלח לה קידושין אף על פי שאומר השליח הרי את מקודשת לפלוני אפ"ה הוא עובר כיון שאינה מתקדשת אלא ע"י אמירת המשלח שאמר לו לך וקדש לי וגם נתן משלו במה לקדש הגע עצמך אם אחד מעצמו הלך ואמר לאשה אחת התקדשי לפלוני מי אמרינן דנתקדשה וא"כ נאמר יען שברשות המשלח נגמר הדבר נקרא שהוא עושה עבירה ובשלמ' לאומר לאשה אקפי לי קטן דודאי לא עשה עבירה המשלח כיון שבלא דבריו יכולה היא להקיף אבל בכאן שאינו יכול לקדש כי אם בשליחות המשלח וא"כ הוא עושה עבירה. ויש לחלק דשאני הריבית כיון שנתן ביד השליח ואמר לו הולך הרי באותה שעה זכה המלוה דהולך כזכי וה"ל כאילו הוא המשלח בידו הנהו למלוה ונקרא עובר המשלח אבל המקדש אף ע"פ שנתן הוא בידו למשלח לא עבר באותה שעה כיון שעכשיו לא יש לו בה שום קיחה וצרכינן לאמירתו דאומר לה הרי את מקודשת לפלוני אמרינן בהא דהמשלח לא עשה שום עבירה יען שצריכנן לאמירת השליח ובלאו הכי לא עשה כלום לאפוקי דהמשלח דריבית כנ"ל ואפי' לא נתן הריבית המשלח אלא