שלל דוד צ

וכו' גר ותושב וכו' קשה דאחיך נמי מקרי גר תושב ולא ילפינן התם לגר תושב מדקאמר מאתו ולא מאתם ע"כ ולא ידעתי היכן מצא דגר תושב מקרי אחיך וזה לשון הגמרא אמר רב נחמן בר יצחק מי כתיב אל תקח מאתם מאתם כתיב מישראל ופירש"י מאתו כתיב אאחיך קאי וכי כתיב גר תושב לענין וחי עמך כתיב שאתה מצוה להחיותו ע"כ הרי להדיא שגר תושב אינו אחיך אלא שהמקשה סובר אל תקח מאתו נשך ותרבית אף גר ותושב דכתיב בקרא דלעיל מיניה והשיב לו רב נחמן בר יצחק מי כתיב מאתם אתרוייהו אפי' גר ותושב מאתו כתיב ארישא דקרא שהוא אחיך כמ"ש וכי ימוך אחיך וכו' וכי כתיב גר תושב לענין וחי עמך כתיב שאתה מצוה להחיותו ויהיה פי' הכתוב כך וכי ימוך אחיך והחזקת בו ואחר כך כתב קרא גר ותושב וחי עמך שמצוה להחיותו אבל שנקרא אחיך לא מצינן שנקרא אחיך ויהיה לפי' רש"י מה שהשיב לו רב נחמן מאתו כתיב על ראש הקרא שהוא אחיך דהיינו מאתו כתיב ודאי שהוא על אחיך כדי שנהרריה לכלליה לאחיך לא תשיך ולשאר העולם מותר ולא שנעמיד מאתו אגר תושב ויהיה לאחיך לא בכללא תני ודוק

וראיתי להטור סי' קנ"ט כתב דבר תורה מותר להלוות לגוי בריבית דטעמא דריבית דכתיב וחי אחיך עמך וגוי אין מצווין להחיותו וכו' וקשה למה לא הביא מקרא דלאחיך לא תשיך דמשמע כל שלא אחיך מותר להלוותו דמוכרח שפי' כך דאי פירושו שמותר ללוות מהגוי להכי הוה צריך קרא דמהיכא תיתי לאוסרו וכדכתב רש"י באיזהו נשך דף ע' ע"ב בד"ה לא סגיא בלאו הכי דאילו פי' להלוותם אתי שפיר דאצטריך קרא להתיר דה"א אפי' לגוי אסור בשביל זה התיר הכתוב וכנראה מלשון הגמ' דקאמר מי כתיב מאתם מאתו כתיב שפירושו כמ"ש וצ"ע

הלכה ב' הלח"מ בד"ה וכל אבק ריבית עם העכ"ום מותרת בו וא"ת מאי מקשה הגמרא בלאוין ומלוין בריבית לוקמא בריבית דרבנן ע"כ ולי נראה דלא מצי לאוקומי בכך כיון דתני לווין מהן ומלוין אותם בחדא כללא וכיון דאוקמת מלוין אותם בריבית דרבנן א"כ ג"כ לווין מהן בריבית דרבנן ווה אי אפשר מהיכא תיתי לאסור ללוות מהן בריבית דאורייתא דהא אדרבה בורח הוא כמ"ש בהרמב"ם מותר ללוות מן העכ"ום בריבית שהרי בורח מלפניו ואינו רגיל אצלו ועוד הרי כשאמרו בגמרא מאי תשיך לאו תשוך והשיב על זה לא תשיך קמתמה עליו תלמודא לא סגי דלאו הכי ופירש"י דאלו להתיר קאמר פשיטא מהיכא תיתי לאוסרו ע"כ הרי פשיטא ליה תלמודא דליוין מהן לא אצטריך קרא והיכי יתרץ לו אח"כ בריבית דרבנן דמשמ' הא דאורייתא אסור וק"ל

הלכה ד' בד"ה הואיל ומדעת ישראל נתן וכו' וקשה על זה וכו' ואולי י"ל דרבינו ז"ל סבור דהוי ריבית קצוצה מפני מ"ש התוס' ז"ל וכו' ולא ידעתי דאם כן מה ישיב רבינו בהכרח שמכריחין התוס' ז"ל וז"ל שאם כן היה ישראל המקבל שלוחו של נכרי לזכות במעותיו של ישראל ואין שליחות לנכרי וה"ל להיות מותר אפילו העמידו אצל ישראל ע"כ ודוק

הלח"מ בד"ה אלא אם נותן לו שכרו וכו' ומ"מ קשה וכו' ואולי וכו' ובחלוקה ב' וכו' אבל מצאתי בספר כ"מ וכו' והיא גירסא נכונה ע"כ ולפי הגירסא שבידינו נראה שגורס הכ"מ כמו הגירסא שבהרמב"ם שבידינו היום שבפ"ח בהל' שלוחין ושותפין שגירסא היא בכל בבי חוץ מבבא דתרנגולים נותן לו עמלו כפועל בטל לפי שהכ"מ שם כתב ומפרש רבינו ששכר עמלו היינו כפועל בטל ע"ש הרי להדיא שגורס עמלו ומזונו כפועל בטל וא"כ לפי זה אין חילוק בין עמלו ומזונו לפועל בטל ודלא כהתוספות וא"כ מה שכתב כאן עמלו ומזונו הן אמת דמזונו כאן אתרנגולים משום דלא שייכא אלא בהם אבל עמלו קאי אכולהו ופי' כפועל בטל כמ"ש בפ"ח מהלכות שלוחין ושותפין ודוק

הלח"מ בד"ה אסור להקדים וכו' רבינו ז"ל כתב וכו' אבל קשה עד סוף הדבור ואני ההדיוט אומר לפי מ"ש לעיל בשם הטורי זהב שפי' הטור דק"ק אע"פ שרש"י מתירו בכל גווני אפי' בהלואה והרמב"ם כתב להיתרא פי' שנמצא כדבריו היתר לענין מכירה והרא"ש חולק בשניהם ע"כ א"ש דלסברת הטור שסובר כרבינו כך הוא דיש חילוק בין מכירה להלואה דבהלואה אפי' בסתם שמתכוין ודאי לריבית כנראה מדברי רבינו שכ' כיצד נתן עיניו ללוות ממנו והיה שולח לו סבלונות בשביל שילוהו וכו' אבל מכירה קי"ל טפי דלא הוי רק מדרבנן ובת"ח ג"כ בהלואה בסתם מותר כיון שכוונ' למתנה ודאי מותר והמשנה שקאמרה בשכר מעותך לא קשיא לן מינה דלאו דוקא שאומר בפי' אלא כל שכוונתו כך שמעשיו מוכיחים כאילו אומר בשכר מעותיך כיון שבהלואה הוא אסור אבל מכירה קי"ל טפי כמ"ש וק"ל

מש"ל בד"ה מי שלוה מחבירו כתב הטור וכו' ונראה לפי זה וכו' עד וליכא למימר וכו'. ואני ההדיוט קשה לי על זה דאיך אפשר לומר דאתא לפרושי החילוק הא' הרי הלשון שכתב הרא"ש בפרק הגוזל קמא הוא החילוק הא' שכ' התוס' שהוא בין של פרהסיא לדבר של צינעא ומשמע אפי' באוהבין לפי שהחילוק של האוהבין הוא הא' שכתבו בפ' הנז' וזה לשונם ועוד שמא י"ל דכל היכא דקודם הלואה היו אוהבים זה את זה שהיו משאילין חצר זה לזה אם היו צריכין מותר להשאיל אף לאחר הלואה ומתניתין דאיזהו נשך בסתם בני אדם וכו' הרי . להדיא שהחילוק בין הא' לב' הוא שהחילוק הא' בין דבר של צנעא לדבר של פרהסיא והחילוק הב' בין אוהבין לסתם בני אדם והיאך מצינן למימר דאתא לפרושי החילוק הא' והלשון שכתב הרא"ש הוא ממש הלשון של החילוק הא' של התוס' ומכ"ש שהלשון שכתב הרא"ש בתשובותיו כלל ק"ח סי' י"ז הרואה יראה שהוא ממש החילוק שכתבו התוס' שהוא הב' ופליאה הוא והנה הטור פסק ג"כ כהחילוק הא' ועשה החילוק של מדעתו ע"ש כמ"ש ומיהו וכו' וכמו שכתבו במציעא דף ס"ד ע"ש ודוק

מש"ל בד"ה שלא אסרה תורה אלא ריבית וכו' ונראה דודאי וכו' וכמ"ש המרדכי