שלל דוד פט

גבי משכון שאם אבד וכו' הלוקה לפי שלא נתקיים השבון שלא יכול להשיבו אבל כאן הוא יכולים להשיבו אלא שהתורה פטרה אותם אם כן ה"ל כאילו הושב ודוק

הלכה ו' כתב הרב המגיד אבל פי' הברייתא בדרך אחרת שאין רבית מפורשת בו ולא ידעו העדים וכו' קשה דהא בפ' איזהו נשך מתרץ ר' יוחנן עלה דההיא דשטרי חוב המוקדמין פסולין אפי' תימא רבנן גזרה שמא יגבה מזמן ראשון ואי אין ניכר בשטר שיש בו רבית נמי לגזור שמא יגבה רבית במקום קרן עיין בפרק המניח דף ל' ע"ב שכך הקשו התוספות על זאת הסברא וצ"ע: שוב ראיתי שדעת הרמב"ן הוא שגובה הקרן אפילו ממשעבדי ולא גזרינן שמא יגבה כדפסלינן גבי שטרי חוב המוקדמין אפי' מזמן ב' דילמא אתי למגבי מזמן ראשון דהתם אי גבי מזמן א' הרי הכל אסור שטרף מן הלקוחות שלא כדין כל הממון אבל כאן אפי' יגבה את הרבית בקרן שבשטר לא עביד איסורא ולא קנסי היתרא אטו איסורא עכ"ד וא"כ אפשר לומר שזה דעת ר' יוחנן דאמר אפי' תימא רבנן גזרה שמא יגבה מזמן ראשון וכו' פי' כמו שאמר הרמב"ן דהיינו שאם יגבה מזמן ראשון גבי הכל באיסור לאפוקי הריבית כמ"ש וק"ל

הלכה ח' כתב רבינו אסור לאדם להלוות וכו' וכתב הלח"מ מדברי רבינו נראה וכו' ואם המלוים במה ידעו וכו' נראה וכו' עד סוף הדבור ע"ש ולי ההדיוט נראה שדעת רבינו נראה שפי' להלוות כמו ללוות והראיה שהטור והש"ע כתבו לבניו ובני ביתו ולאפוקי רבינו שכתב בניו ובני ביתו ומפרש רבינו כדי להטעימן וכו' פי' כשהם לוקחים הריבית הם מבינים מדעתם שכמה מצטער הנותנו כשהם רואים שלקחו ממון הרבה מהלוה בריבית שלקחו אשר לא עמלו בו הם מבינים בצער הלוה ודוק. והטורי זהב פי' בדעת רבינו שיפרש הגמרא שאם רוצה אדם להרגיל בניו שיהיה מחייה בהלואת עכ"ום בריבית ירגיל אותם במה שיתן להם ריבית וידעו שהא מחייה טובה ואפי' הכי אסור דילמא אתי למסרק בישראל וע"ש

הלכה ט' כתב הלח"מ דשאני התם דהוי מקח וממכר וכו' אבל הטור כתב דיש סימן ק"ס דאף בהלואה אם הלוה נותן מדעתו בשעת הפרעון שלא התנה עמו ואינו אומר לו שנתן לו בשביל ריבית להרמב"ם כתב להיתרא ע"כ ותמיהא לי מאי רבותא דת"ח לע"ה דבשלמא לפי החילוק של הלח"מ ניחא אבל לפי דברי הטור קשיא וק"ל

אחר כך מצאתי שכתב הטורי זהב חי' ק"ס שפי' הטור דהר"ן אע"פ שרש"י מתירו בכל גווני אפילו בהלוה והרמב"ם כתב להיתרא פי' שנמצא בדבריו היתר לענין מכירה והרא"ש חולק בשניהם ע"ש ודוחק

פרק ד' כתב הרב הלח"מ בהלכה ב' בגמרא אסקינן וכו' ויש תימא וכו' עד וצ"ע עכ"ד. ולי ההדיוט נ"ל שרבינו מפרש הגמ' כפי התו' ד"ה אי הכי וכו' שמא שהקשו לרב דוקא ולא לשמואל הוא דיש לחלק בין מעות של כאן והם בבבל להנהו דלעיל דאיירי במטבע שנפסל במקום אחד וכו' אבל לרב נחמן דאוקי מלתא דשמואל דוקא בדאית ליה אורחא למישן אבל כי לית ליה אורחא למישן לא חשיב מטבע מטעם שהיה כבר מטבע באותו מקום ועדיין יכול להוציא במישן ולא תלי אלא באית ליה אורחא להתם א"כ כך יש לו מטבע שהיה כבר במקום זה כמו מטבע של מקום אחר שלא בא מעולם כאן א"כ של כאן והם בבבל נמי לשויה ליה מטבע דהא אית ליה אורחא לירושלם ע"כ זה הוא שעלה על דעתו המקשה ותירץ המתרץ לפי סברתו אבל כשחזר והקשה והתניא התקינו שיהיו המעות יוצאות בירושלם מפני כך ותירץ א"ר זירא לא קשיא כאן לזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם כאן בזמן שיד אומות העולם תקיפה על עצמן. א"כ לפי זה אף הברייתא הא' אין מחללין וכו' דמשמע מינה הא של אחרונים דומיא דראשונים מחללין כדי שלא תקשי על הברייתא שנית דקאמרא ולא של בבל והם כאן דמשמע מינה אחרונים דומיא דראשונים לא דאע"ג דתירצנו ההיא כשאין מלכיות וא"כ הברייתא ב' כשמלכיות מקפידות זה דוקא כשלא קושיא אחרת אבל כשקשה לן והתניא ואצטריך ר' זירא לומר כאן בזמן וכו' ודאי הוא החילוק שבין הברייתות הנז' הוא ודאי שהברייתא ראשונה הוא כשיד ישראל תקיפה על אומות העולם והברייתא ב' כשאין יד ישראל אלא יד אומות העולם תקיפה ונשאר לנו למה אין מחללין על מעות של כאן והם בבבל לפי סברת רב נחמן כמו שהקשה התלמוד מעיקרא והתירוץ שתירץ התלמוד מעיקרא כשמלכיות מקפידות עכשיו ליתא לאחר תירוץ של ר' זירא כמ"ש ואם כן קשיא על רב נחמן להכי סובר רבינו שמעיקרא שהק' המקשה לפי שראה רב נחמן דאוקי מלתא דשמואל דוקא בדאית ליה אורחא למישן וכו' כמ"ש התוס' כנז' למעלה והמתרץ תירץ לו לפי סברתו כשמלכיות מקפידות וכו' אבל עכשיו דליתיה להאי תירוצא ודאי הוא של רב נחמן תירוץ מבואר הוא שלא אמר רב נחמן ג"כ דבריו אלא במטבע שנפסל במקום אחד ויוצא במקום אחר ויש דרך לילך לשם חשוב מטבע לומר לו לך הוציאו במישן הואיל והיה קודם שנפסל היה שם חשוב מטבע ועדיין מטבע קיים לבני אותו מקום עצמו שנפסל שם שיכולין להוציאו במקום אחר כשהולכין שם אבל כאן והם בבבל לא היה שם מטבע עליו בבבל מעולם ולכך אין מחללין אע"ג דאית ליה אורחא לירושלם ולא תשוהו כמו כך יש לו מטבע שהיה כבר במקום זה כמו מטבע של מקום אחר שלא בא מעולם כאן דהא אפי' הולך לא שלא הקשה לשמואל משום כמ"ש התוס' לעיל ולפי פשיטות התירוץ הזה לא הוצרך התלמוד לומר זה אלא כשתרץ א"ר זירא נרמז תירוץ זה לומר שהחילוק של מלכיות ליתיה וא"כ אתה צריך להשיב על רב נחמן ג"כ כמו על שמואל ולא תחלק ביניהם כהבנתך מקודם שהקשיתה על רב נחמן דליתא ואף המקשה היה יודע זה התירוץ אלא בקש אם ימצא איזה תירוץ אחר כדי להעמיד החילוק שעלה בדעתו בין שמואל לרב נחמן וכשלא מצא ודאי על כרחין לומר כמ"ש ודוק

פרק ה' הלכה א' כתב הרב הלח"מ בד"ה לא תשיך לאחיך