שלל דוד פח

משום שעשה מעשה דעבר על לא תבא לביתו ולא נתקו לעשה וק"ל

הלח"מ בד"ה אחד הממשכן את חבירו בב"ד דברי רבינו כמו ערבבים דבגמ' פ' המקבל וכו' היאך כתב כאן דמשמע דאפי' בשל יום עובר משום השב תשיב לו את העבוט ע"כ קשה לי דלמה לא הקשה ג"כ מלא תשכב בעבוטו דקאמר רבינו שעובר אף ביום שכך כתב הא למדת וכו' ומדסתם וכו' כמו שהכריח הוא ג"כ דמשמע שלא הוקשה לו כי אם על העשה דהשב תשיב שעובר גם ביום דוקא אבל על לא תשכב בעבוטו לא קשה ליה. ואין לומר שדעתו של הלח"מ הוא שיכול לפרש לא תשכב בין על כסות יום בין על כסות לילה שכך מפרשינן ליה לקרא לא תשכב ועבוטו אצלך שהיה אצלך כל היום ולא השבותו לו ביום עד שבא זמן שכיבה שהוא לילה ולא קיימת בו מצות השבה ביום אפי' שעה אחת קודם הלילה לפי שודאי שכלי יום אם הניחו אצלו כל היום עד שעה אחת קודם בין השמשות אינו לוקה שאינו עובר ער שיעבור היום כלו ולא קיים מצות השבה וא"כ כך מפרשינן ליה לקרא וגם בכסות לילה מפרשינן כפשוטו ולהכי לא הוקשה לו כי אם מהשב תשיב שבפירוש אמרו בש"ס שהוא לכסות לילה זה אינו שאי אפשר לומר כך דהא רבינו כתב וז"ל עובר בלא תעשה שנאמר לא תשכב בעבוטו לא תשכב ועבוטו אצלך זו כסות לילה ע"כ הרי להדיא דמוקים ליה לכסות לילה ועוד דעליו כתיב השב תשיב וגו' כבוא השמש ובכסות לילה מוקמינן ליה וכמו שהק' הרב משנה למלך בד"ה עבר ולא השיב וכו' וגם עליו ז"ל קשה לי דלמה לא הוקשה לו כי אם דמנ"ל לרבינו דאם לא החזיר כלי היום ביום דעובר בלא תעשה וכו' יעו"ש שהו"ל להקשות ג"כ דמנ"ל לרבינו דעובר בכסות יום משום השב תשיב אלא דעל זה לא קשה שודאי ראה שהרב הלח"מ הקשה זאת בשביל כך לא הקשה כי אם הקו' שלא הק' הרב הלח"מ אבל על הרב הלח"מ קשה ודאי שלמה לא הקשה הקו' הנ"ל וצ"ע

בא"ד עוד ראיתי מי שהקשה בלשון זה שכ"כ שעובר משום לא תבא אל ביתו עכ"ל ונראה לפי עניות דעתי שסובר רבינו דבחוץ תעמוד הוא תשלום הלאו דלא תבא אל ביתו והכי קאמר לא תבא אל ביתו וכו' אלא בחוץ תעמוד וכו' ולאסור שלא יכנס המלוה לראות אם החביא הלוה מטלטלין כמ"ש רבינו בפ"ב הל' ב' טען שיש לו וכו' דהיינו אף ע"ג שאינו נכנס למשכנו אלא לראות וכו' כיון דכניסה לצורך העבוט אע"ג שלא יעבוט אותו והיינו מדהקפיד הכתוב בחוץ תעמוד וא"כ הוא תשלום הלאו ודוק

הלח"מ בד"ה אחד הממשכן וכו' וא"ת א"כ מה בין דין זה לכלי מלבוש דאותם נמי וכו' משמע דיש חילוק בין אלו לאלו ע"כ משמע מדברי ז"ל שהבין בדברי הרב המגיד ז"ל דכלי אוכל נפש מותר לחובלן בלילה לכתחלה ואין בו איסור ולכך הקשה עליו מה שהק' שאם בדיעבד הוא מאי מקשה מה בין זה לכלי מלבוש וכו' הא איכא הרבה ביניהם דבכלי אוכל נפש דוקא אם עבר ושאר דברים שליח ב"ד יכול לנתח אלא שמחזיר וכו' וכשתירץ אולי יש לומר וכו' אזיל לשיטתיה הנזכר דלכתחלה מותר לחבול בשעה שהוא ראוי למלאכתו וא"כ מה זה שכתב בדיבור הסמוך לו בדיבור המתחיל הא למדת וכו' במ"ש הרב המגיד בשם המפרשים וכו' לא איירי אלא היכא דעבר וממשכנן וכו' יעו"ש שהוא הפך מה שאמר בדיבור זה: והנלע"ד והנלע"ד הוא דמה שאמרו המפ' ולא אסרה תורה אלא שלא למשכנו אלא בשעה שהוא ראוי לעשות פי' דהיכא דעבר ומשכן לא אסרה תורה להניח אצלו המשכון אפילו בשעה שאינו ראוי לעשות מלאכה אלא כיון שעבר ומשכן מותר לחבלן בשעה שאינו ראוי לעשות מלאכה ואתי שפיר הקו' שעשו ומה אלו שמשכנים מחזירין אלו שאין ממשכנין לא כ"ש דהיינו שאין ממשכנין לכתחלה כי אם בדיעבד אבל בכלי מלבוש ומשכב מותר לכתחלה על ידי ב"ד או על ידי עצמו ואתי שפיר שהק' אמתניתין דקתני מחזיר את הכר ביום ואת המחרישה בלילה דקס"ד מעיקרא דאפי' בשעבר לא מהני בכלי אוכל נפש ותירצו במשכנו בלילה ועבר מותר להניח אצלו המשכון בשעה שאינו צריך לו וזהו החילוק שבין כלי אוכל נפש לשאר כלים. א"נ דהמפרשי' שאמרו מותר למשכנו בשעה שאינו עושה מלאכה הוא שנתן הלוה מדעתו כמו שכתב הטור בסימן צ"ז והא דקאמר ומה אלו שממשכנין מחזירין אלו שאין ממשכנין לא כ"ש הוא שלא מדעת הלוה ועבר ועשה האיסור ואיכא חילוק בין כלי אוכל נפש לשאר כלים הוא בשלא מדעת הלוה וליכא שום קושיא על דברי המפרשים ודוק

הלח"מ בד"ה וכל הנמצא בידו חוץ מאלו שיש לו למשכנו קשה קצת וכו' וי"ל דאם נתנם הלוה מדעתו יכול למשכנם כדכתב הטור ע"כ ולפי עניות דעתי נראה שזה א"א לדעת רבינו שהרי כתב למעלה בהל' ב' וז"ל וכן המלוה את חבירו בין שהלוהו על המשכון וכו' לא יחבול כלים שעושין בהם אוכל נפש ע"כ מדקאמר בין שהלוהו על המשכון משמע דלדעת רבינו אפי' נתנם הלוה מדעתו אינו יכול ליטול כלים של אוכל נפש שכך נראה מדבריו לפי שמי שמלוה ודאי שמדעתו נותנם ואדרבה עדיף ממי שנותן אחר כך מדעתו שמצינו בכה"ג בכלים שאינם של אוכל נפש אינו חייב להחזיר וכאן אף בכה"ג אסור לחבול כלי אוכל נפש אלא ודאי שלדעת רבינו אף מדעתו אסור ליטול כלים של אוכל נפש וס"ל שכלי שאוכל בו לא מקרי כלי אוכל נפש שכך דייק מדבריו למעלה שכתב ויורות שמבשלין בהם משמע דלא מקרי כלי אוכל נפש אלא שמבשלין בהם דוקא או כמו העריבות של עץ שלשין בהם אבל שאוכל בהם לא מקרי כלי אוכל נפש ולא ס"ל כסברת הרמ"ה שהביא הטור וליכא שום קושיא על רבינו ודוק

פרק ד' הלכה ג' ואם מת המלוה אין מוציאין מיד הבנים ק"ל למה לא כתב רבינו שבנדון זה דלוה לוקה כיון שלא ניתן להשבון דומיא דמשכון שאם נאבד או נשרף לוקה ע"ש. ויש ליישב בדוחק הכא שאני כיון שרחמנא פטר לבניו מתשלומין מצינן למימר שגם הלוה פטור מהמלקות שנחשב לו כאילו הושב הרבית דבשלמא