שלל דוד פז

שאמר שלדעת ר"ל נוכל להתרות בו בשעת ביטול העשה ולדעת רבינו יפרש ההיא שמעתתא דכריתות אם התרו בו בשעת האיסור ולא בשעת התנאי ומפרש ג"כ דהא דחולק ר"ל באכליה לאיסוריה והדר לתנאיה הוא היכא דלא התרו בו בשעת התנאי אבל אם התרו בו בשעת התנאי אף לר"ל לקי דזה אי אפשר דמשמע מהסוגיא דלא מהני התראה בשעת התנאי דאינו מעלה ואינו מוריד לפי שאין מלקות בא על אכילה זאת וכמ"ש שם רש"י ז"ל יעו"ש ודוק

הלח"מ בד"ה וכן המלוה את חבירו וכו' כתב ה"ה ז"ל ובאמת שאם לא תחבול וכו' כמו שכתב למעלה ע"כ ולפע"ד נראה דסיוע דהרב המגיד כך הוא שהוא הביא למעלה ראיה לדברי המפרשים ממה שאמר ר"ש עשירה ממשכנין אותה עניה אין ממשכנין אותה אלמא דבשלא בשעת הלואה איירי וזה כדברי המפרשים ועל זה אמר בכאן ובאמת שאם לא תחבול האמור באלמנה אינו כולל שעת הלואה מכח הראייה הנז' שהביא לדברי המפרשים א"כ כי נפש הוא חובל אינו כולל שעת הלואה שלשון הכתוב אחד הוא ונמצא בדין השיג עליו ואף שרבינו יכחיש אעיקרא דדינא דלדעתו אפי' לא תחבול איירי בשעת הלואה כמו שכתב למעלה מ"מ האמת נראה כמו דברי המפרשים כך כוונת ז"ל:

בא"ד ועל כן קשה לי וכו' וצ"ע עכ"ל ולפק"ד יש להשיב שמה שלא הכריח הרב המגיד מאם חבול תחבול משום דאזיל לשיטתיה שזה שאמר הכתוב אם חבול תחבול אכולהו קאי גם אאלמנה וכלי אוכל נפש שזה דעת רבינו במה שאמר שהם ניתק לעשה יעו"ש וא"כ אינו יכול להכריח ולומר שהחבלה הזאת איירי שלא בשעת הלואה כיון שכלולים בו אלמנה וכלי אוכל נפש וזה לדעת רבינו אפילו בשעת הלואה נאמר שלהכי נקט הכתוב לשון חבלה ששייך בדברים שהם אפילו בשעת הלואה ואף שבשאר כלים הם דוקא שלא שעת הלואה הכתוב נקט לשון חבלה אכולה וכל אחד עבדינן ביה דין הראוי לו וא"כ לית ליה מכאן שום הכריח ולהכי הביא הכריח אחר שהוא מוכרח לדעתו ממה שכתב ר"ש עניה אין ממשכנין אותה וכו' ודוק

הלח"מ בד"ה או שחטף המשכון מידו בזרוע וכו' וכ"כ בריש הלכות עכ"ל עיין בהסמ"ע סי' צ"ז ס"ק ז' וז"ל לא ימשכננו הוא בעצמו מפרש שם כתבתי דמלשון הרמב"ם והטור והמחבר מדוקדק דאפי' משכנו המלוה שלא מרצונו בחוץ עובר בלאו דכי תשה בריעך משאת מאומה לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו דביתו ל"ד הוא אלא הוא הדין או כ"ש שלא ישמט בחזקה מה שעליו או ממה שבידו בפגעו בחוץ ומ"ה כתבו סתם דאם משכנו המלוה בעצמו עובר בלאו אלא דלשליח ב"ד אין איסור אלא שלא יכנס לביתו וזה למדו מיתורא דוהאיש דוהאיש אבחוץ תעמוד קאי ע"ש בפרישה עכ"ל ובאמת שכך דייקי דברי רבינו להדיא וכשכתב רבינו אבד או נשרף לוקה וכו' אף שחטף בזרוע ומה שאמרו בש"ס ובעל חוב אפי' ניתוחי נמי לא שלא יכנס לביתו ליטול משכונו דמשמע שהוא מדרבנן היינו לפי הדיחוי שהא מדחה ליה על מה שאמר מסתברא דקתני וכו' וקאמר אי מהא לא ארייא הכי קאמר וכו' שלא יכנס לביתו ליטול משכונו ובאמת אם נאמר כפי סברת הדוחה שרצה לעשות ששליח ב"ד יכול למשכן אפילו בביתו ובעל חוב אסור אפי' ניתוח נמצאו ב' מדרגות בין שליח ב"ד לבעל חוב ודאי הוא שמדרבנן הוא גזרה וכו' ומכ"ש שכוונת הדוחה הוא לדחות את ההכרח שלו דמינה קא דייק וקא מפרש המשנה באופן זה שלא יכנס וכו' אבל לפי דברי שמואל דקאמר שליח ב"ד מנתח ניתוחי אין אבל משכנו לא משמע מדבריו אבל בע"ח אפי' ניתוחי לא מדאורייתא ולא תבא אל ביתו שכתב רחמנא לאו דוקא כמ"ש הסמ"ע דאל"כ מה הוא החילוק שבין בעל חוב לשליח ב"ד דמה שאמר שמואל דשליח ב"ד מנתח ניתוחי אין אבל משכנו לא הוא מדאורייתא וכמו שמותיב עלה רב יוסף מקרא דלא יחבול רחים ורכב הא דברים אחרים חבול משמע דשמואל איירי מדאורייתא ודוק

מש"ל בד"ה המלוה את חבירו א' עני ואחד עשיר וכו' ואני תמיה בדין זה וכו' אף שמוזהר שלא למשכנו ע"כ. ואני ההדיוט נלע"ד דיש להשיב דעשיר הוא דומה למה שאמרה תורה בעני דמהני להניח אצלו כסות יום בלילה וכסות לילה ביום ומצינו בעני בכה"ג מקרי לאו הניתק לעשה והניתק לעשה שבכאן אינו כמו הניתוק בכל מקום שהניתוק שבכל מקום הוא פירושו כך לא תעשה דבר זה ואם עברת תקן אותו כמו לא תגזול ואמרה תורה שאם גזל והשיב את הגזלה וכמו שלוח הקן שאמרה תורה לא תקח האם על הבנים ואם לקחת שלח תשלח וכן בכל דבר אבל הכא הניתוק שלו הוא שמחזיר דבר הצריך לו ביום ומניח של לילה וכיוצא בלילה ונמצא דמהני מה שעבר ולקח המשכון ועבר על הלאו ואעפ"כ נקרא שהוא ניתק לעשה במה שהוא עושה כך ולא לקי וכיון שמצינו בעשיר שהוא דומיא דעני בדבר שאינו צריך לו ובעני אינו לוקה שניתק לעשה הוא נקרא ג"כ בעשיר אינו לוקה הואיל וכה"ג אינו לוקה בעני שניתק לעשה הוא אע"ג דלגבי עשיר אינו ניתק לעשה הוא משום העני דכוותיה ניתק לעשה הוא אף הוא לא לקי ולא דמי ללאו דתמורה דהתם לגבי הצבור והשותפין עדיין באיסורם עומדין ולית דכוותייהו ביחיד שניתק לעשה שביחיד שניתק לעשה מהני מה שעשה דאם המיר מומר והם לא מהני מעשיהם דאינו מומר ולא נתקו לעשה בשביל כך גם ביחיד אינו נקרא לאו שניתק לעשה ולוקה כיון שהעשה שלו אינו שוה ללאו שהלאו הוא שוה בכל והעשה דוקא ביחיד הוא אבל בכאן העשה מקרי שוה בכל הואיל ובעשה שלו מצינו שאינו מחזיר מה שאינו צריך לו ואהנו מעשיו ובעשיר דוגמתו הוא כנ"ל מקרי העשה שוה בכל אע"פ שאינו שוה לו לגמרו לגבי לאו דתמורה מקרי הכא שוה כנ"ל ודוק

מגיד משנה בד"ה עבר ולא השיב לו וכו' מפורש שם ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה עכ"ל וכן נראה ממ"ש רבינו למעלה ואם לא קיים עשה שבה כגון שאבד המשכון או נשרף לוקה משמע דאינו לוקה דוקא אם נאבד או נשרף הא לא אבד ונשרף אף ע"ג שלא החזיר אינו לוקה דדוקא דאבד ונשרף הוא דלוקה