שלל דוד פה

דקרא למה הניח בכאן את סברתו של ר"ש דודאי הסברא של ר"ש היא יותר מוסברת שודאי שהכתוב איירי בעניה שהולך ובא אצלה תמיד משיאה שם רע בשכונו' אבל בעשירה בשביל אותה השעה שתתעכב אצלו בשביל המשכון לא חיישינן ליה וזה אם נאמר שרבינו ז"ל בכל מקום דריש טעמא דקרא כר"ש וכאן הניח את טעמו אמרינן כך אבל אם נאמר שרבינו לא דריש טעמא דקרא בכל מקום ולית ליה כר"ש זה הטעם שכתב בפירוש המשנה הוא לחזק סברתו ולית ליה כר"ש בכל מקום שעם היות שכאן לכאורה הסבר' דר"ש היא אמת לזה כתב סברא ג"כ הוא להשוותם דלא כר"ש ועוד דאם רבינו בכל מקום דריש טעמא דקרא ופוסק כר"ש למה בהל' מלכים פ"ג לא כתב כלשון ר"ש שאפי' אחת ומסירה את לבו לא ישאנה אלא כתב כלשון ת"ק: אבל האמת נלפק"ד שרבינו לא דריש טעמא דקרא דלית ליה כר"ש וכמ"ש כאן דלא כר"ש והא דפסק בפי"ב מהל' איסורי ביאה דהבא על א' מכל האומות לוקה מן התורה והיא סברת ר"ש ומשמע דהא דדריש כן הוא משום דדריש טעמא דקר' כמ"ש בסוגיא דפ' כיצד ובסוגיא דפ' האומר דעת רבינו היא דהסוגיא דפ' אין מעמידין לא סבירא כן שמריהטא דהסוגיא נראה שמה שאמר ולר"ש ן' יוחאי דאמר כי יסיר את בנך מאחרי לרבות כל המסירין מאי איכא למימר וקאמר אלא דאורייתא וכו' משמע שדרשא זאת של ר"ש בן יוחאי היא אליבא דכולהו תנאי ולא משום דדריש הוא טעמא דקרא הוא דריש כן וכמ"ש התוס' שם בד"ה כי יסיר וכו' ולר"ש דאסר פי' רשב"ם הך דר"ש ליתא בכולהו תנאי אלא משום דשמעינן ליה לר"ש דדריש טעמא דקרא א"כ כי יסיר קרא יתירה הוא דכי נמי לא כתיב דרשינן האי טעמא מנפשיה עכ"ל שמה שפירשו כך התוס' הוא משום דסוגיא דפ' כיצד וסוגיא דפ' האומר כך סברי ולהכי פירשו כך התוס' כמו דעת הסוגיות הנז' אבל רבינו ס"ל דזאת הסוגיא ס"ל דדרשה זאת דדריש ר"ש אליבא דכולהו תנאי אתיא ולא דלא דרשינן האי דרשא עד שנסבור דדרישי טעמא דקרא אלא משום דתי' כי יסיר יתירי נינהו ולא אתו אלא לרבות כל המסירין שכך נראה מריהטא דסוגיא כמש"ל ולפיכך פסק כת"ק דברייתא דפ' כיצד ולית ליה כמסקנא דסוגיא דסברא דר"ש דדריש כי יסיר הוא מכח דדריש טעמא דקרא אלא משום דיתירי נינהו כנ"ל ואליבא דכ"ע דנמצא דת"ק יליף מכי יסיר לולד נכרית שפשט הסוגיא דפ' אין מעמידין לפיכך פסק רבינו כת"ק וא"ש ג"כ מה שפסק בהלכות עבדים פ"ז דלא כר"י הגלילי משום דס"ל דלרבנן מפקי שפחה מהאשה וילדיה ונכרית מכי יסיר כמו הסוגיא דפרק אין מעמידין א"כ לא אייתר ליה הפסוק של האשה וילדיה כדי לדורשו כמו ר"י הגלילי ולפיכך פסק כת"ק דר"י הגלילי ודוק:

הלח"מ בד"ה ואם חבל מחזירין ממנו בע"כ וכו' וצ"ע ולפק"ד יש להשיב דרבינו ז"ל סובר כמ"ש הריב"ש ז"ל וג"כ מפיק דניתק לעשה בכלי אוכל נפש ובאלמנה מאם חבול תחבול שלא ברשות דמשמע ליה דאכולהו קאי אבל לא אמרי' כי היכי דבלא תבא אל ביתו מהני משום דכתיב בהו השיב תשיב הכא נמי להני מהך טעמא דודאי דלא מהני משום שמצינו שמה שאסר הכתוב בהם אית בהו מלתא בטעמא דבאלמנה כמ"ש רבינו בפי' המשנה וז"ל ואסור לחבול האלמנה משום חשד כשתתעכב אצל הממשכן אותה בשביל המשכון שלה שיארע ביניהם קלקול ולפיכך השוה בדבר העניה והעשירה עכ"ל ובכלי אוכל נפש הוא כמ"ש הכתוב כי נפש הוא חובל שבכל שעה הוא צריך להם וא"כ ודאי שצריך להחזיר להם מיד דמי אזלי טעמייהו מנייהו וא"כ ודאי שמה שאמר הכתוב דמהני שא"צ להחזיר אלא כסות יום ביום וכו' הוא דוקא שלא בבגד אלמנה ושלא בכלי אוכל נפש אלא שנתקם לעשה הכתוב דוקא שאמר השב תשיב ומפרשינן ליה השב תשיב לאלתר דומיא דהשיב דגזלה ובבוא השמש דתשלום הפסוק הוא לכסות לילה כמ"ש ושכב בשלמתו וכו' זהו מה שנ"ל להשיב על הקושיא הנ"ל אבל כבר כתב ה"ה ז"ל לקמן שבכלי אוכל נפש נמי לא אסרה תורה אלא שלא למשכנו בשעה שהוא ראוי לעשות מלאכה עי"ש וא"כ ודאי גם באלמנה כך הוא הדין אף דעבר איסור אינו חייב להחזיר לה כי אם בעת צרכה ואע"פ שהקפידה התורה שמא יארע קלקול היינו לכתחלה כדי שלא למשכנה ואם עבר מהני ונמצא מה שאמר רבא אלא שבלאו דלא תבא אל ביתו אי עבד מהני אכולהו קאי ומה ששינה רבינו לשונו כאן באלמנה ובכלי אוכל דכתב דמחזירין בעל כרחו ולא כ"כ בעבר בעל הבית ונכנס לבית הלוה שכתב אחר כך הנה הסמ"ע בסימן צ"ה סקט"ו נתן טעם למה וכתב דבפרישה ישב דברי הריב"ש למ"ש הוא יעו"ש

אבד המשכון או נשרף קודם שיחזיר לוקה ע"כ הנה רבינו ודאי אינו פוסק כמ"ד בטלו ולא בטלו לפי שבסוגיא דאלו הן הלוקין דף ס"ו לא מצא דלוקה למ"ד בטלו ולא בטלו כי אם בשלוח הקן וביאה ואף באונס שגרש לא מצא שילקה לפי המסקנא וכאן מצניו שלוקה שכתב רבינו אם נאבד המשכון או נשרף לוקה וד"כ בהל' נערה בפ"ג כתב רבינו באונס שגרש דאם מתה או נתקדשה לוקה אלא ודאי שרבינו פוסק כמ"ד קיימו ולא קיימו אבל נתקשה לי כשעיינתי בסוגיא שמצאתי שכתב רש"י ז"ל בפירוש קיימו ולא קיימו שהעשה ניתן לעקור המלקות ולכשיבא לב"ד או יקיים העשה ויפטר או ילקה יעו"ש א"כ היאך כתב כאן רבינו אבד המשכון או נשרף קודם שיחזיר לוקה משמע דאינו לוקה עד שיאבד מן העולם אבל כשיהיה בעולם אינו לוקה אפי' אם בא לב"ד וזה אי אפשר לפי פירוש רש"י ז"ל ועוד ג"כ כתב בהל' נערה דאם מתה או נתקדשה הוא שלוקה הא לאו הכי אינו לוקה אפילו לאחר שבא לב"ד ועוד ראיתי שהקשה הלח"מ כיון שרבינו פסק כמ"ד קיימו ולא קיימו ובגמ' משמע דאית ליה הכי סובר דהתראת ספק לאו שמה התראה ורבינו פסק בהלכות סנהדרין דהתראת ספק שמה התראה. מכח זה אמרתי ודאי שרבינו אינו מפרש כפירוש רש"י ז"ל אלא כך מפרש קיימו ולא קיימו דהיינו שאם לא קיימו אפי' נתבטל ממילא שלא בידים כגון הכא דאבד המשכון או נשרף ממילא משמע וההיא דאונס שגרש דמתה או נתקדשה הא לאו הכי אינו לוקה אפי' אחר שבא לב"ד ובשביל כך פסק כאן רבינו שלוקה וגם בההיא דהלכות נערה ומה שפסק