שלל דוד פד

וכו' והרי הוא מבואר בדבריו בפ' כ"ד מהל' סנהדרין כדכתיבנא ע"כ. ונלע"ד שיש לתרץ על זה שזה שאמר רבינו אלא אם כח בדיין לעשותו וכו' או לנדותו וכו' הוא בכלל מה שאמר בפ' כ"ד מהל' סנהדרין יש לב"ד להלקות מי שאינו מחוייב מלקות וכו' וכן מבזין זה את זה וכו' וכן יש לדיין לנדות ולהחרים מי שאינו בן נדוי כדי לגדור פרץ כפי מה שיראה לו והשעה צריכה לכך עכ"ל שזה הוא אפי' בזמן הזה שכן משמע מדברי רבינו לאחר שכתב הסכימו רוב בתי דיני ישראל וכו' כתב יש לב"ד להלקות וכו' וכל הני שכתבתי דמשמע שמה שהסכימו רוב בתי דיני ישראל הוא שלא יהפכו השבועה ושלא יפגמו שטר וכו' ושלא ידון הדיין בסמיכות דעתו וכו' וכן אי מוציאין מן היתומים וכו' אבל זה דומה למה שאמר יש לב"ד להלקות וכו' שאפי' בזמן הזה עושין להכי כתב ה"ה שכתבו המפרשים האחרונים שאין בכל ב"ד כח בזה וכו' שאין זה דעת רבינו שלדעת רבינו יכול לעשות אף בזמן הזה אבל להמפרשים אחרונים אינו יכול וגם הריב"ש ז"ל ס"ל בזאת החילוק שחילקנו ודוק

מש"ל בד"ה לפיכך אם אין לראובן נכסים וכו' ומ"ש ה"ה ומתוך דברים אלו נראה וכו' ואף למי שסובר דאף גבי מטלטלין יש קדימה וכו' ודברי ה"ה צ"ע. ונלפע"ד שכוונת ה"ה כך היא שלרבינו כתב סתמא אם אין לו נכסים וכו' ועלה קאי שלא יעשו קנונייא על שטרו של זה משמע דאיירי רבינו בין מקרקעי ומטלטלי והכריח מצד המקרקעי דאם בדברי הגאונים רבינו ס"ל אפי' אם נאמינהו לעולם היינו מגבין בעל השטר תחלה בצד הקרקע ורבינו איירי גם בקרקע אלא ודאי שרבינו הוא שלא כדברי הגאונים ודוק

פרק ג' הלח"מ אלמנה בין שהיא ענייה וכו' קשה דכאן פסק רבינו ז"ל כר' יוסי וכו' ופסק רבינו ז"ל כן בפרק שני מהל' איסורי ביאה ע"כ ואני בעניי לפק"ד שהקושיא הזאת ליתא משום שאע"פ שאמרו במסקנא דת"ק היינו ר"ש דדריש טעמא דקרא איך שיהיה זה שאמרו רבנן בברייתא הבא על אחותו והיא בת אשת אביו חייב משום אחותו ומשום בת לאו משום דדרשי טעמא דקרא הוא אלא משום דאייתר להו קרא ערות בת אשת אביך וכו' אלא כיון דר"י בר יהודה דריש לה לאחותו משפחה ונכרית אמרו ורבנן למעוטי שפחה ונכרית מנא להו אמרו דשפחה מפיק לה מהאשה וילדיה ונכרית כדדריש רש"י שזאת היא המסקנא נמצא שמה שחייב על אחותו והיא בת אשת אביו שנים לאו משום דעיקר הדרשא משום טעמא דקרא אלא מכח היתור כנ"ל ורבינו אע"פ דלא דריש טעמא דקרא פסק בכאן שחייב שתים כרבנן דלא כר"י בר יהודה שהוא יחידאה ואע"ג דרבנן דרשי טעמא דקרא לענין נכרית אע"פ כן רבינו פסק כוותייהו בהא וכי אטו מי שחולק על אחד בדין זה לא יפסוק הלכה כוותיה בדין אחר וכי תימא לסברת רבינו מהיכא מפיק לאחותו מן הנכרית שאם לא יש קרא אחרת מוכרח לדורשו מן קרא דערות בת אשת אביך וכו' דמינה מפקי רבנן שחייב תרתי לפי דאייתר להו וא"כ לרבינו דלא אייתר ליה מהיכא תיתי לפסוק שחייב שתים כיון שקרא זה צריך לאחותו מן הנכרית ותחזור הקו' הנ"ל לדוכתא. יש להשיב על זה ונאמר שרבינו מפיק לה מכי תהיינה לאיש כמו שאמרו בקידושין על המשנה שאמרה ולדה כמותה אמרו בש"ס מנלן אמר קרא וכו' דנמצא דרבינו פסק כרבנן דהא ברייתא ובסתם מתני' דקידושין שולד נכרית כמותה וכי תימא א"כ רבינו מאי דריש בפסוק האשה וילדיה שאי אפשר לומר דמוקים ליה כר"י הגלילי שרבינו פסק דלא כר"י הגלילי בהל' עבדים בפ"ז זה אינו שרבינו ודאי דריש ליה כמו שדרשי ליה רבנן דפליגי על ר"י הגלילי שהוא פסק כוותייהו שהם רבים לגבי ר"י ואע"פ שלפי הסוגיא הנ"ל משמע דרבנן של הברייתא דפ' כיצד הם כר"י מ"מ כיון שבברייתא זאת באו דברי ר"י הגלילי בלשון יחיד לפיכך פסק רבינו הלא כוותיה ואין לומר שרבנן החולקים על ר"י הגלילי הוא ר"ש דדריש טעמא דקרא ומוקים האשה וילדיה לשפחה וא"כ אי אפשר לומר דמפיק מכי תהיינה וכו' ותחזור הקושיא למקומה שאינו מוכרח לומר כן שאם בשביל דאייתר ליה האשה גם עכשיו שתרצה לומר שהוא ר"ש אייתר לי כי תהיינה וכו' ומאי הרוחת אלא ודאי שנוכל לומר שלאיזה דרשא מצריכי ליה רבנן והש"ס בכאן לא איירי כי אם על תנא דמתני' לידע מאי עביד לקרא דהאשה וילדיה וע"ז קאמר דצריך ליה לכדתניא וכו' אבל לרבנן דר"י הגלילי אינו עניינו בכאן לשאול הש"ס מאי עבדי ליה ולכך לא בעי מאי עבדי ליה וליתא להקושיא הנ"ל

בא"ד וכי תימא לית ליה לרבינו ז"ל אלא בסוגיא דהאומר וכו' והוא ז"ל פסק בהל' עבדים בפ"י דדבריו קיימים כת"ק ולא כר"י ע"כ לפע"ד נראה שזה אינו לפי שאם נאמר שרבינו ס"ל בסוגיא דהאומר לפיכך פסק כת"ק דהאיך ברייתא דבפ' כיצד לא תקשי ותאמר דלדידהו מוקמינן קרא דהאשה וילדיה לדרשא דר"י הגלילי והיאך הוא פסק כת"ק לפי שנוכל לומר שרבינו ס"ל כת"ק דהאיך ברייתא משום דלא דריש טעמא דקרא דזאת היא סברתו אבל בהא דמוקמי לקרא דהאשה וילדיה כר"י הגלילי לא ס"ל כוותייהו בהא אלא ס"ל כת"ק דר"י הגלילי משום דהם רבים לגבי ר"י הגלילי ומוקים קרא כת"ק דר"י הגלילי ואין מוכרח לומר שרבנן של ר"י הגלילי הוא ר"ש דדריש טעמא דקרא במש"ל דמה תלה זה בזה הא כדאיתיה והא כדאיתיה

עוד כתב ובאמת שהקושיא זאת גדולה עד שעלה בדעתי לתרץ הקו' וכו' מ"מ טעם נכון יש להשוותם ע"כ משמע מדבריו שרוצה לומר שרבינו ז"ל סברתו היא כר"ש דדריש טעמא דקרא ולפיכך פסק רבינו בפ"ב מהל' איסורי ביאה דהבא על אחותו והיא בת אשת אביו לוקה שתים דהיינו כסוגיא דבפ' כיצד שאמרו דת"ק היינו ר"ש דדריש טעמא דקרא ואתי שפיר ג"כ הפסק של פ"ז מהל' עבדים שפסק כת"ק של ר"י הגלילי לפי שהתם מוקמי דרבנן דלא דרשי טעמא דקרא כר"י הגלילי והוא ז"ל סברתו דדריש טעמא דקרא לכן פסק דלא כר"י הגלילי והכא פסק כר"י משום שמצא טעם נכון להשוותם זאת תוכן דבריו ז"ל ובאמת לפי קוצר דעתי שזה דוחק הוא לפי שכיון שרבינו אזיל כר"ש בכל מקום דדריש טעמא