שלל דוד פ

שהביא רבינו המימרא ההיא משום דנקט המימרא בצורתה ואף הוא הרל"מ לא הקשה על זה אלא משום דבהדיא כתב רבינו בריש תמורה דהממר מפי השמועה היא משום דאין בו מעשה הא לאו הכי אתי שפיר דברי המפרשים וא"כ מאי ראיה זו לומר שסובר רבינו דבש"ס לא סבירא להו הא דרבי יוחנן דודאי זו אינה ראיה. עוד קשה לי על דבריו ז"ל במ"ש והא דפריך בפ' ד' מיתות וכו' והוצרך לתרץ תירוץ אחר דלא כתי' התוס' דמה הוקשה לו לפי דבריו כשנאמר בתי' התוס' והלא כיון שאמר שר"י סובר דבממר בדבורא עביד מעשה וכמו שאמר לתנא לא תתני ממר מוכרח לומר לדעת רבי יוחנן דס"ל חילוק התו' דהוא דלא קאמר ר"י דעקימת שפתים הוי מעשה אלא היכא דבדבוריה עביד מעשה החסימה בדבוריה עביד מעשה כי היכי דלא תקשי קו' התוס' וממר גם כן עביד מעשה ג"כ לפי דע"ג רבי יוחנן ומה שהק' בפ' ד' מיתות הוא לאו ממגדף אלא אעדים זוממין וכמו שכתבו התוס' כיון דהש"ס אזיל לשיטת ר' יוחנן ורבי יוחנן כך היא דעתו בודאי כנ"ל ומה קו' נשארת לפי תירוצו עדיין. עוד ק' לי במ"ש אע"ג דלר"י חשיב ליה משום דבדבורא עביד מעשה מ"מ עדיף מיניה חסימה מהאי טעמא ולכך הוצרך ה"ה ז"ל לומר דמכ"ש קא פריך ליה ע"כ דזה תימא הוא לפי שהרב המגיד כתב ואע"פ וכו' דמשמעות מלת ואע"פ הוא שהוקשה לו אדבריו עד שאמר ואף ע"פ וכו' ולפי דבריו הוא ז"ל דלר"י דגם בממר סובר דבדבורא עביד מעשה א"כ אתי שפיר דהקשה לר"ל מממר ומאי אע"פ איכא ומה תקן בדבריו קו' זאת

והנלע"ד לתרץ מה שהק' הוא ז"ל על דברי הרב המגיד ז"ל שודאי שכוונת הרב המגיד כך היא שס"ל כיון דבפ' השוכר את הפועלים קאמר רבי יוחנן חסמה בקול חייב נראה שחזר ממה שאמר בריש תמורה לא תתני ממר משום דבדבורא עביד מעשה לפי כיון שאמר דבממר בדבורא עביד מעשה ואע"פ שאין בו מעשה כלל כ"ש הוא בחסימה שישנה במעשה גמור וא"כ למאי חזר וקתני בחסימה דחייב דעקימת פה מעשה הוא משמע דחידושא קמ"ל ופשיטא הוא דמכ"ש אתי. ועוד לפחות היה לו להזכיר ממר עמהם ומדלא הזכיר ממר עמהם נראה שחזר ממה שס"ל דממר עביד מעשה הוא אלא דלא נקרא מעשה כי אם דבור דחסימה כיון שישנו במעשה גמור אבל ממר גזרת הכתוב ומה שהק' לר"ל מממר הוא משום דקס"ד דר' יוחנן דר"ל יודה בממר דטעמא הוא דבדבורא עביד מעשה ממה שלא חלק עליו במה שאמר לתנא לא תתני ממר ומכ"ש דפשטא דמימרא כך הוא וגם האמוראים בריש בתרא כך סוברים והוא דוקא דס"ל דגזירת הכתוב להכי הק' על ר"ל מממר שהוא לדעתו דבדבורא עביד מעשה ומכ"ש חסימה והשיב לו דהוא אינו מודה בממר דבדבורא עביד מעשה וטעמא דלוקה הוא אליבא דר' יהודה דאמר לוקין על לאו שאין בו מעשה ולעולם דמאן דס"ל דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה אין לוקין גם על החסימה והיינו טעמא שלא חלק עליו שם כדאמר לא תתני ממר משום דאינו מודה במימרא כולה כנ"ל ופסק רבינו כר"י דחסימה דוקא הוא דחשבינן לה עקימת שפתים הוי מעשה אבל ממר גזרת הכתוב היא והא דפריך בפרק ד' מיתות וקול לר"י וכו' ולדברי הרב המגיד שאני חסימה מעדים זוממין ומגדף דאינם כמעשה כלל הוא משום כיון שאמר רבא שאני מגדף דליתנהו בלב משמע דוקא מגדף אבל כל לאו דדבור לבד מגדף הוי מעשה והק' לו רב אבין מעדים זוממין וחזר רבא מסברא זו ואמר אלא אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בקול כגי' ספרים ישנים שהביאו התוס' שם וממה שאמר הואיל וישנו בקול סתם ולא אמר שאני מגדף דישנו בקול ולא אית ביה מעשה כלל משמע דסברת רבא היא דבקול לא נחלק כלל בין קול לקול ועל סברא זו של רבא הקשה הש"ס מקול לחסימה דנקרא מעשה והשיב לו רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה דהיינו שעדיין עומד בסברתו זאת דלא נחלק בקול לסברת ר"י דקול סתם אית ביה ממש ונקר' מעשה ועדים זוממין הואיל וישנן בראיה ומגדף משום דליתנהו בלב כמ"ש מעיקרא דנמצא שלא הק' הש"ס אלא לסברתו דרבא דלא מחלק בין קול לקול לפי דיקשה לפי זה דמאי משני רבא בכל הני דתני בת"כ בהדיא עדים זוממין דממעיט מועשה מקלל אביו ואמו ומסית ומדיח ונביא השקר וכמו שהקשו שם התוס' יעו"ש. ועוד דמצינו דאמר ל"י חוץ מנשבע וממר ומקלל חברו בשם דלא מחייב אדיבור ומשמע דלא כרבא ועוד מדנקט חסימה לאחר מה שאמר לתנא לא תתני ממר מכל הני פסק רבינו דלא נקרא עקימת שפתים הוי מעשה אלא בחסימה דוקא וממר גזרת הכתוב ואתו דברי רבינו כולם על נכון ואתי שפיר לפ"ז מה שכתב הרב המגיד ואע"פ וכו' דהיינו כיון שכתב שלדברי ר"י בפ' השוכר משמע דלא נקרא מעשה כי אם בחסימה א"כ מאי מקשה ר"י מממר שהוא ס"ל דלא נקרא מעשה א"כ מאי מקשה מממר לזה אמר דמכ"ש קא מייתי ליה דהיינו קא מייתי לסברת ר"ל לפי ס"ד דר"י דר"ל יסבור שהוא נקרא מעשה כמש"ל

לח"מ בד"ה ישראל הדש בפרתו של עכ"ום וכו' משמע דלרש"י ז"ל עובר משום בל תחסום ע"כ. ואני ההדיוט נלע"ד דזה אי אפשר לומר דיש מי שיסבור דבתבואה של ישראל עובר ישראל בלאו דמאי שנא משבת דאפי' אומר לו הישראל לעשות מלאכת ישראל דאין בו כי אם שבות אלא דהחולקי' על רש"י הם דס"ל דאין נקרא אמירה כי אם בתבואה דישראל אבל כשאין תבואה דישראל מותר גמור ורש"י ז"ל הוסיף דאף בתבואה של גוי יש בו איסור אמירה דלא כהחולקים עליו כנ"ל אבל מודה רש"י ז"ל דגם בתבואה של ישראל אין בו כי אם איסור אמירה ואתי שפיר דכתב הרב המגיד על דברי רש"י ולאו דוקא תבואה שלך דאפי' בתבואה של ישראל אינו עובר בלאו דמשמע דקאי על דברי רש"י דזאת היא סברתו דאם כמו שפי' הוא הו"ל לה"ה לומר ולי נראה דלאו דוקא תבואה שלך וכו' דהיינו דפליג עליה ה"ה בהכי ומ"ש ורש"י ז"ל הלך לשיטתו ופי' ודוש בה וכו' אתי שפיר דהיינו שכתב רש"י ודוש בה דישתך בברייתא ג"כ דאזיל לשיטתו דגם בשל הגוי איכא איסור אמירה וכן נראה ממ"ש על זה ה"ה וז"ל והקשו דבדישת העכ"ום מותר גמור שאין איסור אמירה לעכ"ום וכו' דמשמע שלא יש חילוק בין המפרשים לרש"י ז"ל כי בהא דמוסיף