שלל דוד עו

שהקשו התוס' ז"ל. אלא כוונת הש"ס היא על מנהג התורה דמאי נפקא מיניה ולחזי אנן וכו' דהכל הוא כמנהג המדינה לזה קאמר בעיר חדשה בנקוטאי שאין מנהג או דקאמר להו דאגירתו לי בפועל דאורייתא וכיון דר"ל לאו דינא גמיר לן אלא אשמועינן טעמא דפועלים הרי כבר כתבו הפוסקים דהכל כמנהג המדינה ואע"ג שאמרו בש"ס בנקוטאי או דאמר להו אגירתו בפועלי דאורייתא צריך להעריב עד צאת הכוכבים וא"כ הוה ליה לרבינו לפסוק דין זה אע"ג שלא להכי אתא ריש לקיש מ"מ כיון דהש"ס לאו לדינא קאמר לה אלא לתרץ על קושיית וליחזי אנן לפיכך לא חש רבינו לכתבו ודוק

לח"מ בד"ה היה במדינה מי שנשכר וכו' עוד כתב שם הטור בשם הרמ"ה ז"ל גבי וחוזר וגובה מב"ה מה שהינהו וכו' דומה ממש לההיא דהמפקיד ע"כ. ואני אומר דאף על גב דריהטא דדבריו כך הוא וכך פירש הסמ"ע והש"ך והב"ח מ"מ יש לדקדק בדבריו במה שכתב אבל יותר אינו נוטל מבע"ה אפי' וכו' כיון שפי' אבל יותר הוא דהיינו הא דאמרינן דנוטל מה שהינהו מבע"ה הוא דוקא אם הינהו עד ארבעה כמו שנתן הוא אבל אם הינהו יותר מארבעה דהיינו שהמלאכה שוה חמשה אינו נוטל מבע"ה כי אם ארבעה כדי שלא יהיה הלה עושה סחורה בפרתו של חברו א"כ מה זה שאמר עוד אפי' המלאכה שוה חמשה הא אנן בהכי איירי במ"ש אבל יותר לא וכדכתיבנא. ואפשר דמשום הכי פירש הב"י פירוש אחר

הלכה ד' השוכר את הפועלים והטעו וכו' ואם היה הנשאר יפה ב' דינרין אינו נותן להם אלא סלע שהרי לא עשו אלא חצי מלאכה ע"כ וכתב על זה הראב"ד ז"ל א"א סלע יפה ב' עכ"ל השגה זו לא הביאו אותה ה"ה והכ"מ ז"ל וכתב על זה הש"ך בסי' של"ג ס"ק כ"ב וז"ל ונראה כיון דשמין לקבלן מה שעתיד להיות והנשאר אינו שוה רק ב' דינרין א"כ נותן לו רק סלע יפה ב' דינרין ולא ד' דינרין ומפרש דברי הרמב"ם ג"כ הכי ע"כ והביא ראיה לזה יעוש"ב

הלכה ו' השוכר את הפועל להשקות את השדה וכו' שהרי ידעו הפועלים דרכו של כהר ע"כ פי' דרבינו מפרש דהא דאמרו בגמ' אי בני מתא פסידא דפועלים דהיינו שבני מתא הם המפסיקין לנהר וכמו שהבין הראב"ד ז"ל בדברי רבינו דסובר רבינו דטעמא כיון שבני העיר הם מפסיקין אותו מפקי לקלא בני העיר והפועלים יודעים ואין חילוק בין אם הם מבני העיר או מעיר אחרת אבל אם אינם בני העיר המפסיקין לא ידעי הפועלים בפסיקת הנהר ואפי' אם הם מאותה העיר דלא יהבי דעתייהו לידע אם דרכו של הנהר ליפסק או לא ומה שהכריחו לרבינו לפרש כך ולא פירש כמו שפי' ה"ה והראב"ד והתוס' שפי' האי דאמרו בש"ס אי בני מתא וכו' הוא אי פועלים בני אותה העיר או לא. משום דקשה לו לרבינו דלמה באתא נהרא לא מפליג בין בני ההוא מתא למתא אחריני דאפילו איתנהו בההוא מתא הוי פסידה דב"ה להכי לא פירש רבינו דבפועלים איירי אלא במפסיקין איירי דמפקי לקלא אבל באתא נהרא או פסק נהרא שלא על ידי בני אותה כולם פסידא דבע"ה דלא ידעי ואע"ג דהתו' בד"ה עביד דפסיק נהרא הרגישו בזה וחילקו בין אתא נהרא לפסק נהרא דבאתא נהרא אין להם לידע ענין שדהו אם בא מן הנהר לתוכה אבל אם פסק הנהר יודעין כל בני העיר יע"ש מ"מ לרבינו ז"ל נ"ל דזה דוחק הוא דגם בפסק הנהר לא ידעי כל בני העיר ולכך פירש כמ"ש ודוק

לח"מ בד"ה נותן להם שכר כל היום וכו' אע"פ שהיא קלה קצת ע"כ. קשה לי על זה דמה שאמר ה"ה ואפשר שזה כוונת רבינו באומרו שמן השמים נסתייעו הוא דרבינו יפרש כהרשב"א דהא דאמרו בש"ס אתא נהרא וכו' אלא כשעלה ונתקרב אליו השדה וכו' דנמצא דרבינו כך יפרש במה שאמרו בש"ס אתא נהרא וכיון שעלה אמרו בש"ס דיהיב להו כפועל בטל א"כ אכתי קשה על רבינו שאמר דבזה נותן להם כל שכרן ואמאי והא בש"ס אמרו דנותן להם כפועל בטל ומה תקן בזה לרבינו והאמת הוא דמה שכתב רבינו כל שכרן הוא כפועל ל בטל

לח"מ בד"ה אבל מי שפסק עם אריסו וכו' עכ"ל. ולי ההדיוט נלע"ד דלא קשה מידי משום דפועל דאמרינן ביה דלא מהני ליה מה שאתא מטרא הוא משום שהוא אינו אלא שכיר לדלות לו המים וכיון שלא הוצרך לדלות הרי הוא כאילו לא נעשה שכיר אבל באריס שיש לו חלק בקרקע עמו ומיד כשהתנה עמו לדלות ארבעה זכה בשליש אלא שמחוייב הוא לדלות לו ארבעה וכיון דאתא מטרא הא לא אצטריכא דמטרא במקום הדלוי ופטור מהחיוב שלא יש הטעם שיש בפועל כנ"ל וכן האשה כשנתן לה על מנת שתתן לו אצטליתו וקבלתו הרי נתחייבה באצטלית כמו האריס שנתחייב בדלוי וכיון שבאריס אמרינן דמטר במקום הדלוי שמחוייב בו אף באשה הדמים במקום האצטלית שחייבת היא ודומה בדומה הוא אבל בפועל שלא נשכר כי אם לדלות וכיון שלא יש הדלוי שעליו נשכר הרי כאילו לא נשכר ואינו שכירו ורב המרחק ביניהם ודוק

לח"מ בד"ה השוכר את הפועל וכו' מאי שנא מירד להציל כדכתיב' וכו' עכ"ל ואפשר לומר דשאני השוכר את הפועל להביא לו שליחות שהוא שכיר לדבר זה והלך להביא השליחות כמו שנשכר ולא הביא דאף מה שיביא הוא דבר כבד ועכשיו בא ריקן ונהנה במה שלא מצא להדיא מ"מ לא נתבטל השכירות בשביל שלא מצא משום דמ"מ הוא שכרו לשליחות זה ועשה שליחותו אלא שלא מצא אלא שפוחתין לו מה שנהנה במה שלא מצא ונותנין לו כפועל בטל אבל הכא שהתנה עמו שיתן לו חמורו אם יציל את שלו שהוא שכר גדול שלא בשכר שכיר דעלמא הוא משום דוקא אם יציל את שלו שעל זה הפליג בשכרו וכיון שלא הציל אינו נותן לו השכר הגדול הזה כיון שלא שכרו כי אם דוקא אם יציל והוא לא הציל אבל מ"מ הוא שכיר שלו וכמו שכיר דעלמא דנוטל שכרו אע"ג שלא הביא כיון שעשה שליחותו כנ"ל אף כאן נוטל שכרו הוא ודוק

ה"ה בד"ה כ' האומר לחברו וכו' ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש הקושיא