שלל דוד עה

השלחין אני חוכר וכו' סגי להעמיד לו בית אחר דוקא אלא ודאי דסברא זו לדעתי הקלושה ליתא והקושיא שהקשה על הרא"ש ז"ל צ"ע

המגיד בד"ה השוכר או המקבל שדה מחברו ואכלה חגב וכו' ופשוט הוא מההיא דרב פפא שהבאתי לעיל ע"כ פי' דזה מוכרח מההיא דרב פפא שכתב מכאן ואילך דאיתיה בחכירות וכו' דאע"ג דפרשינן לה לדעת רבינו דלאו לענין דינא ממש קאמר וכו' וכפירוש הרשב"א ז"ל מ"מ יש מהן דדינא אשתני שכך כתב הרשב"א ז"ל דיש מהן דדינא לא אשתני משמע אבל יש דדינא אשתני כגון דבר שהוא ניכר להדיא דאי אפשר לומר דאיירי בתרתי וכאן אי אפשר לומר דאף במקבל איירי וא"כ על זה הוא דאמר רב פפא דדינא אשתני וא"כ מוכרח הוא : מדרב פפא ודוק

הלכה ט' החוכר שדה מחברו לזורעה שעורים וכו' מפני שהקטנית שם מכחשת את הארץ ע"כ נלע"ד מדאמר מפני שהקטנית שם מכחשת את הארץ ולא קאמר מפני שהקטנית שם ג"כ מכחשת את הארץ משמע שהקטנית שם מכחשת את הארץ ולא התבואה דהיינו שבכל הדבר להפך מא"י ולא תקשי שאיך יהיה הדבר הפוך בטבע מן הקצה אל הקצה שהרי אנו רואים שכמה ארצות אם נוטעין בהם פלפלין וכיוצא אינו גדל אבל גדל בהם מין אחר ואותו המין אם תטענו בארצות אחרים אינו גדל אבל אם נוטעים בהם פלפלין וכיוצא גדל הוא שנמצא שבהפך הוא מן אל הקצה אל הקצה וג"כ בכאן כך הוא בארץ ישראל התבואה מכחשת את הארץ ולא הקטנית ובבבל הקטנית מכחשת ולא התבואה ודוק

הלכה י' המקבל שדה מחברו לשנים מועטות וכו' ולא בשבח האילנו' שיצאו מאליהן בשדה ע"כ פשוט הוא דהא דקאמר ולא בשבח האילנות שיצאו מאליהן בשדה לאו משום דקבל השדה לשנים מועטות דגם דקבל לז' שנים דינא הכי משום דעובדא דרב פפא סתמא הוי וקאמר ליה דלא לישקל כי אם ידא דאספסתא דוקא. ועוד הטעם שאמר ליה רב ששא בריה דרב אידי לרב פפא שייך הוא בין קבלה לשנים מועטות או לשבע שנים והא דכתביה רבינו להאי דינא הכא הוא משום כיון דאמר אין למקבל כלום בקורת השקמה וכיוצא בה השלים דבריו ואמר ולא בשבח האילנות שעלו מאליהן וכו' וכשכתב דאם קבלה שבע כתב יש לו בקורת שקמה וכיוצא בה ע"כ משמע דאין לו לקבל בשבח האילנות שעלו מאליהן דבהאי דינא לא יש חילוק וכדכתיבנא

אבל מחשבין לו מקום האילנות כאילו היה בהן אותו זרע שזרע בכל השדה ע"כ הנה מלשון הש"ס שאמר לו גלית אדעתך דלמשקל וכו' אין לך אלא דמי עצים בלבד ע"כ משמע דאם נחת להאי ארעא אדעתא למעבד בה מידי דבר קיימא שיימינן ליה שבחיה וא"כ קשה למה לא חלק רבינו בין אומר כך ללא אומר כך וכמו שחילק הטור ז"ל יעו"ש ואפשר לומר שסובר רבינו דסברת רב ששא בריה דרב אידי היא דלא מהני במה שאמר אנא כרכמא רישקא רבאי כיון דהשתא מיהא לא זרעה כרכמא אלא דמחשבין לו מקום האילנות כאילו זרעו המין שזרע בכל השדה והא דלא השיב לו כן רב ששא לרב פפא הוא משום דהשיבו אף לפי סברתו אינו נוטל אלא דמי עצים בלבד כיון שגילה דעתו דלמשקל ואסתלוקי עבד ודמי עצים הלואי שהם שוים כמו ידא דאספספתא או פחות וכיון שכן לא רצה רב ששא לסתור דעתו דרב פפא במה שאמר אנא כרכמא רישקא כיון דאף לפי דבריו אינו נוטל כי אם ידא דאספספתא או פחות ומה שהכריחו לרבינו ז"ל לפרש כך הוא משום דא"ל מעיקרא שקול ידא דאספספתא וזיל ולמה לו לומר כך הא שייך שכוונתו לזרוע בו דבר אחר חשוב אם לא גדלו אלו האילנות א"כ היה צריך לשקול שבח אלו האילנות במה שהיה זורע תחתם הדבר החשוב אלא ודאי שסברתו של רב ששא היא דלא מהני במה שאומר שכוונתו לזרוע דבר חשוב ועל זה אמר לו שקול ידא דאספסתא וזיל וכשאמר לו אנא כרכמא רישקא רבאי דנמצא דסברת רב פפא דמהני במה שאומר כך השיבו דבר דאף לפי סברתו אינו נוטל אלא דמי עצים וכמש"ל ודוק

הלכה י"ג המקבל שדה מחברו ואחר שזכה בה הובירה וכו' אלא נותן כפי מה שראויה לעשות בלבד ע"כ אין להקשות דלכאורה קשה דיוקא דדברי רבינו אדבריו שמתחלה כתב ומפני מה נתחייב לשלם שלא פסק על עצמו דבר קצוב כדי שנאמר הרי הוא כאסמכתא ע"כ משמע דאם פסק עמו בדבר קצוב אינו מתחייב לשלם כלל ולבסוף כתב אבל אם אמר אם אוביר ולא אעביד אתן לך מאה דינרין הרי זה אסמכתא ואינו חייב לשלם אלא נותן כפי מה שראויה לעשות בלבד ע"כ דמשמע דבדבר קצוב עכ"פ נותן לו כפי מה שראויה לעשות וזה הפך דיוק דבריו הראשונים דפירוש דברי רבינו כך הם שבתחלה אמר ומפני מה נתחייב לשלם הרי לכאורה אסמכתא היא לזה אמר שלא נקרא אסמכתא אלא אם פסק עמו בדבר קצוב אבל אם התנה שישלם במיטבא הרי שיעבד עצמו כיון שרגילין לכתוב כך הרי אע"פ שלא כתב לו ממש לשון זה הרי דינו כמ"ש דכתנאי ב"ד דמי כמ"ש ה"ה ז"ל וא"כ אם כתב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם לך מאה דינרין אע"פ שהוא אסמכתא אפ"ה משלם מה שראויה לעשות משום דאף אם נאמר דהוא אסמכתא הוא כדי שנאמר דדבר זה כמאן דליתיה וכאילו לא כתב לו וכיון שבידינו הוא שאע"פ שלא כתב הרי הוא כמו שכתב ומשלם לו כמה היא ראויה לעשות כנ"ל א"כ בזה אף דהוא אסמכתא צריך לשלם לו מה שראויה לעשות משום תנאי ב"ד ודוק

פרק ט' מש"ל בד"ה מקום שנהגו שלא וכו' וצ"ע עכ"ל. ולפעד"ן שכוונת הב"י היא שמעיקרא אמר שהרי"ף והרמב"ם השמיטו דין זה דהיינו שהוקשה לו למה השמיטו דין זה שאמר ר"ל ועל זה אמר שהטעם לפי שהם מפרשים הא דר"ל כמו שפי' ר"ח וכו' דהיינו שר"ל לא אתא לאשמועינן דין זה עד שנקשה למה השמיטוהו וכו' אלא ר"ל אשמועינן דין הפועלים שבזמנו דטעמא ששינו ממנהג הכתוב הוא משום שלעולם יכנס אדם בכי טוב והא דאמר תלמודא וליחזי אנן לאו אר"ל קאי דא"כ קשה דמאי פריך הא ר"ל לא אתא למימר שצריך לעשות כך אלא אשמועינן טעמא דפועלים כנ"ל וכמו