שלל דוד עב

משבח לעולם וא"כ לא תדמה אותם כפי סברתך. ולפי פירוש הרב המגיד ז"ל בפ"ה מהל' טוען ונטען דאית ליה דפלוגתא דרבנן הוי בשצריכי' קצת ולא יש חילוק בין שבועה ושומרין לשאר מילי אתי שפיר הדימוי שמדמה הש"ס הא להא דסליק אדעתיה הש"ס דשער משבח אשבוחי כמו הענבים הצריכים לקרקע קצת דאיירי ביה פלוגתא דר"מ ורבנן כנ"ל והשיב אפילו תימא ר"מ דעד כאן לא קאמר ר"מ אלא בענבים דמכחש אכחושי דסופם להכחיש אחר גמר בשולם כנ"ל אבל שער משבח אשבוחי לעולם וכמש"ל ודוק

ועל מה שהקשה דאם רבינו פסק כרבנן איך כתב טעם דאשבוחי אשבח דלא נאמר טעם זה בגמ' אלא לר"מ על זה ג"כ יש ליישב דרבינו נקט טעם אחד שהוא אליבא דכ"ע לומר דדין זה הוא אליבא דכ"ע. ואחר כתבי זה אח"כ השלמתי תשלום הדיבור הנז' וראיתי שכמו זה תירץ הוא ז"ל עם שינוי סגנון ולשון ולא מחיתי כתבי מספרי

פרק ג' הלח"מ בד"ה שומר שטען וכו' וגם בדברי הרמ"ה ז"ל קשה טובא דלאו רישיה סיפי' ולאו סיפיה רישיה וכו' דעליה כתיב שבועת ה' בין שניהם ע"כ ואני ההדיוט נלע"ד שלא יקשה זה על הרמ"ה לפי שס"ל שלא נאמר כך אלא בשומרין דוקא וזהו עיקר טעמו ויהיב טעמא שמה שחילקה התורה בין השומרין לפרעון והשבה משום דבפרעון והשבה עביד אינשי למפרע בצינעה ולא חילקה התורה בין אם נעשו בצנעה או בפרהסיא כיון דרגיל למעבד בצנעה לא חילקה התורה ותפס מעיקרא עיקר הטעם שלא נאמר אלא בשומר ואח"כ נתן טעם למה ואין כוונתו לחלק בין דברים של צנעה לפרהסיא ואח"כ כתב דאפי' בשומרין אם הוא מלתא כל דהו דלא שלטא ביה עינא כגון מאי דנקיט חפצא בידיה משתבע ומפטר דדברים של טעם שלא אמרה תורה כי אם בדבר שאפשר לעדים לראות אבל בדבר שלא אפשר לראות איך אנו אומרים שיביא עדים וכפי זה הותרו כל הקושיות שהק' אח"כ ודוק

הלח"מ בד"ה הסבל ששבר חבית וכו' וקשה וכו' לא שייך לפי' הרמב"ם ז"ל כדכתיבנא ע"כ ואני ההדיוט נלע"ד דמה שכתב הטור וכן כתב הרמב"ם הכי פירושו דהיינו שפירשו היש אומרים דהא דמשלימי חמשה בשאר יומי הוא משום ששברוה ביום השוק ובאותה שעה היתה שוה חמשה לפיכך משלם חמש דנתחייבו באותו יום ששברוה ועל זה קאמרי דאם היה לו יין ביום השוק ולא נמכר לו אמרי ליה לא הפסדנו לך חמשה זוזי לפי שלא היה נמכר לך ולפיכך משלמי כמו דשוה בשאר יומי אע"ג ששברוה ביום השוק כך סברתם וכגון זה סובר הרמב"ם שס"ל שחבית יין בעי לשלומי ליה ואם באים להחזיר ביום השוק נתחייבו לשלם באותו היום שהוא ארבעה כמו סברת הי"א שסוברים שנתחייבו לשלם ביום השביר' שהוא ד' וס"ל הרמב"ם ז"ל ג"כ אע"ג שנתחייבו לשלם ביום השוק הואיל ובאים להחזיר באותו יום אם יש לו יין למכור אינם משלמי שא ג' אע"ג דנתחייבו לשלם כאותו יום שהוא ארבעה דאמרי ליה אנו לא הפסדנו לך לפי שאע"פ שהיינו נותנים לך היום שהוא שוה ארבעה מ"מ לא היה נמכר לך ביום זה ששוה ארבעה לפיכך אין אנו משלמי אלא כשאר יומי ששוה ג' ודמי ממ"ש סברת הרמב"ם לסברת הי"א אלא שי"א תלו חיוב התשלומין ביום השבירה והרמב"ם תלה התשלומין ביום החזרה ועל זה קאמר הטור ולא נהירא לא"א הרא"ש שודאי שלשתי הסברות הנ"ל קו' הרא"ש ז"ל כיון שנתחייבו לשלומי ביום השוק שהוא ארבעה שעות משום יום השבירה ולהרמב"ם שהוא יום החזרה למה אם לא היה נמכר לא משלמי אלא ג' הלא היה מניח אותו היין ליום השוק אחר והרי הם מפסידים אותו אלא צריך לשלם כיום החיוב שלהם בין אם היה נמכר או לא לפי שביום השוק אחד היה מוכרו ובאמת שקו' זאת תוקשה לשניהם ודוק

פרק ה' הלכה ב' מתה הבהמה או נשברה בין ששברה לצאת וכו' פירוש דאם אמר לו חמור סתם אזי מעיקרא רמי על המשכיר להעמיד לו חמור כיון דאמר סתם ואם לא העמיד אזי ילך השוכר וימכור וישכיר ואם אינו מספיק בדמיו נותן לו שכרו של חצי הדרך דוקא אבל להכריח את המשכיר לשכור מנכסיו ודאי דלא דבמה נתחייב זה וכמ"ש הרב המגיד ז"ל אבל בשכר לו חמור זה לא נתחייב המשכיר לילך לשכור לו חמור אחר הוא בעצמו אלא חמורו הוא דנשתעבד לו והשוכר ימכור אותו וישכיר אחר ואם אינו מספיק נותן לו שכרו של חצי הדרך והחילוק בין השוכר סתם לשוכר חמור זה הוא דבסתם המשכיר רמי עליו לילך הוא בעצמו לשכור לו ואם לא העמיד אזי ימכור וישכיר אבל בחמור זה המשכיר אין לו עליו שום חיוב כלל להעמיד לו חמור אחר אלא דהשוכר הוא דיעבור וישכיר ויש חילוק אחר דבסתם לא שני בין לרכוב בין למשא אבל בחמור זה דוקא לרכוב אבל למשא לא וכדכתב רבינו ז"ל משום דמתניתין בסתם איירי ולא חילקה אבל בחמור זה לרכוב דוקא וכמו הגי' שבגמ' שלנו. ומעתה מה שכתב הרל"מ ז"ל דאם נפרש דאם אין בדמיה ליקח נותן לו שכרו של חצי הדרך אכולא מלתא קאי בין אחמור זה בין אחמור סתם דיקשה על זה דא"כ מאי מקשו בגמ' אי דאמר ליה חמור סתם הא חייב להעמיד לו חמור אחר לוקמה בשאין דמים ליקח כדמוקי בחמור זה וכו' יעו"ש לפי הפי' שפירשתי לא יש שום קושיא לפי שקושיית הש"ס היא למה דאמר רב דבסתם נותן לו שכרו של חצי הדרך ע"ז הקשה הא נתחייב להעמיד לו הוא חמור אחר מעיקרא ולא לומר לו מעיקרא שנותן לו שכרו של חצי הדרך וילך לו ואם איירי בחמור זה אף ע"ג דאין מחייבינן ליה מעיקרא להעמיד לו חמור אחר מ"מ השוכר ילך ימכור הנבלה וישכיר ואם אינה מספקת אזי נותן לי חצי הדרך ולא לומר לו מעיקרא שיתן לו חצי הדרך וילך לו ואע"ג דיוכל למכור וישכיר והשיב ע"ז דאיירי באין לו ליקח ולא למכור ובחמור זה אע"ג שהיה יכול הש"ס לאוקמה בחמור סתם ובשלא העמיד וכשאין לדמים ליקח משום דדוחק לומר דסתם לן כ"כ רב בשלא העמיד לו אחר ובאין בדמיה לקח ועוד משום דרב תפס בדבריו לרכוב כמו גירסתנו ואם בחמור סתם לא יש חילוק בין לרכוב בין למשא דלא חילקה משנתינו להכי אוקמה בחמור זה ובאין בדמיה ליקח ולפי פירוש זה אתו דברי הרב המגיד שכתב בד"ה