שלל דוד ע

שתנאי היה בינינו אע"פ שהעדים לא ידעו מהתנאי משום דליכא מגו זה הוא טעמא שאמר בכאן אינו נאמן אבל אם איכא עדים שהפקיד בידו וליכא עדים שפשע נאמן לומר שתנאי היה בינינו ולא ידעו העדים בו במיגו דנאנסתי אבל לסברת הראב"ד היכא דאיכא עדים שהפקיד אצלו אע"ג דבסתמא הפקיד אצלו אמרינן מיגו במקום עדים הוא ולא מהני משום דאם איכא תנאי היה לו להזכיר בפני עדים ומדלא הזכיר ודאי דליכא תנאי ולא אמרינן מיגו דאי בעי אמר נאנסתי דמיגו במקום עדים הוא אבל סברת רבינו דלא אמרינן מגו במקום עדים הוא כי אם דוקא היכא דהעדים אומרים שהיה הדבר שלא כדבריו אע"ג דאית ליה מיגו במקום עדים לא מהני ועל זה קאמר ה"ה ובהשגות שיטה אחרת דהיינו שהראב"ד ס"ל כיון דאיכא עדים שהפקיד אצלו אמרינן ביה דמיגו במקום עדים לא מהני וסובר שזאת היא דעתו של רבינו שאמר בכאן דאינו נאמן ועל זה הקשה עליו מרישא דבבא זאת והנה לא כן שרבינו לא ס"ל הכי דטעמא הוא הכא משום דליכא מיגו ונמצא שרבינו בשיטה אחרת דלא כהראב"ד ולפי זה לא ידעתי מאי דבאמר הכ"מ ז"ל לא הבנתי וכו' ומה חידושא חידש הוא ודוק: הלכות שכירות

פרק א' הלכה ד' כל שומר וכו' והוא שלא ימעט בשמירתו וכו' ואם הביא השומר השני ראיה שיפטר בו שומר הראשון כדין שמירתו הרי זה פטור ע"כ פי' שמעיקרא כתב רבינו שאין רשות לשומר או לשואל להשאיל או להשכיר לאחר וע"ז כתב שאם עבר ומסר לשומר השני דהיינו אפילו לא מיעט בשמירתו אלא הרי הוא כמותו אפ"ה חייב אם לא הביא עדים משום דאמר לו אתה נאמן אצלי להשבע וזה אינו נאמן אבל אם דרך להפקיד אצלו דליכא האי טעמא פטור מלשלם ועל זה קאמר והוא שלא ימעט שמירתו וכו' דהיינו אע"ג שדרך להפקיד אצלו בעינן שלא ימעט שמירתו לפי שעכשיו גילה דעתו שלא רצה להפקיד אצלו כמנהגו בחנם אלא רצה בשמירה מעולה שהיא של שכר וא"כ זה שנתן לשומר השני בחנם לא יפטר מכח שהיה רגיל להפקיד אצלו בחנם ועל פי אותה שמירה פטור אלא דחשבינן ליה כאילו הוא שאבדה או שנגנבה ממנו וחייב בגניבה ואבדה כדין שומר שכר ואח"כ כתב ואם הביא השומר השני ראיה שיפטר בה השומר הראשון דהיינו שלא נגנבה או אבדה שהיה חייב השומר הראשון אלא שמתה הבהמה כדרכה שפטור גם השומר הראשון אף עכשיו שמסרה לשומר חנם אע"ג שמיעט בשמירתו פטור ולא אמרינן תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא שלא אמרינן כן אלא כשהאונס בא לו מחמת הפשיעה אבל הכא אע"ג שהיה נותן הוא בעליו לשומר השני בשכר והיה נאנס היה נפטר וא"כ הפשיעה שלו לא עשתה שום היזק זה הוא דקמ"ל רבינו ז"ל והא דהצריכו רבינו להביא עדים אע"ג דהיה רגיל להפקיד אצלו וא"כ היה נאמן בשבועה היינו טעמא דכתב רבינו משום דרבינו קאי גם ארישא באין דרך להפקיד אצלו דזה הדין יחול ג"כ בו שאפילו מיעט שמירתו לא אמרינן תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא כנ"ל ובשביל כך כתב רבינו ואם הביא השומר ראיה וכו' אבל ברגיל להפקיד אצלו ודאי הוא דמהני בשבועה לבד ולפי זה כתב לנו רבינו ז"ל שני אופנים באין דרך להפקיד אצלו אחת אע"ג דלא מיעט שמירתו צריך להביא עדים משום דלא מהימן ליה והשנית כשיביא עדים אע"ג דמיעט שמירתו אם הביא ראיה שיפטר בה שומר הראשון אפ"ה פטור ולא אמרינן תחלתו בפשיעה וסופו באונס כנ"ל ולא תקשי כמ"ש הרב משנה למלך דמה בא להודיענו וכו' דהודיענו רבינו דין זה שמיעט שמירתו ברגיל להפקיד אצלו ובלא רגיל להפקיד אצלו לפי שמתחלה לא כתב רבינו דין העדים באין רגיל להפקיד אצלו אלא בשלא מיעט והכא כשמיעט דמהני אם הביא ראיה שיפטר בה שומר הראשון וכמש"ל ודברי רבינו ז"ל ברורים וקיימים

מש"ל בד"ה והוא שלא ימעט בשמירתו וכו' וצ"ע עכ"ל ונלע"ד דכוונת מרן הכ"מ ז"ל כך היא דחשיב מזיק בידים כשמסרה לאחר ומיעט בשמירתו אע"ג דהראשון שמירה בבעלים ופטור מכל דבר מ"מ כיון שהוא בשכר היה שומרה ביותר שלא תגנב או תאבד כיון שהוא לוקח שכר על שמירתו ודאי הוא ששומרה אבל שומר חנם כיון שאינו נוטל שכר שמירתו ודאי הוא שאינו שומרה ביותר ובשביל כך נאבדה או נגנבה שאם היה שומרה ביותר לא היתה נגנבה או נאבדה וא"כ ודאי חשיב כמזיק בידים לפי שמה שבעלה מסרה לשומר שכר ולא לשומר חנם הוא רוצה בשמירה מעולה שישמרנה כראוי בשביל השכר וזה נתנה לשומר חנם וע"י כך אבדה או נגנבה א"כ ודאי הוא דחשיב כמזיק בידים ודוק

פרק ב' הלח"מ בד"ה ואם קנו מידו עד סוף הדיבור ואני ההדיוט נלע"ד דרבינו דכתבה בהלכות שבת לאו בהקדש איירי אלא באדם דעלמא ששכר א' לשמור לו פרתו או בנו אם היה שכיר יום לא יתן לו שכר שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו כיון שאינו נוטל שכר על שמירתו לאו שומר שכר הוא ואם הוא שכיר שבת או שכיר שנה נותן לו שכרו משלם לפיכך אחריות של שבת עליו ועל ההקדש הוא דקא אמרינן שאינו מתחייב אם היה שכיר שבוע וכו' כי אם בשקנו מידו הואיל ודין השומר בהקדש פטור לפיכך אם קנו מידו הו"ל דין הקדש כדין דעלמא ורבינו כתב דין דעלמא בהל' שבת ודין הקדש אם קנו מידו להתחייב כתבו כאן ודבריו ז"ל המה מבוארים ודוק

הלח"מ בד"ה ותקנו חכמים שנשבעין וכו' עד סו"ה ולעד"ן שמה שכתב