שלל דוד סא

במתני' וחכמים אומרים בכסף על יד עצמו וכו' ואמאי נהי נמי דשלא מדעתו מכדי שמעינן להו לרבנן דאמרי זכות הוא שיצא מתחת יד רבו לחירות וכו' משמע דלא מקשה לרבנן אלא משום דס"ל דזכות לעבד שיצא מתחת רבו אבל אם היה ס"ל דחוב הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לא הוה מקשה להו כיון שהוא חובה לו לא קני בע"כ וכשאמר אח"כ אלא בכסף בין על ידי אחרים בין על ידי עצמו משמע דאזיל לשיטתיה הראשונה משום דזכות הוא דמהני ע"י אחרים שאינו קונה בע"כ כנז' אעפ"כ הרמב"ן ז"ל נלע"ד יפרש דהש"ס הוא דהקשה קושיא חזקה דהיינו אף את"ל דלרבנן לא קני בע"כ אמאי אמרי בכסף ע"י אחרים לא הא אמרי דזכות הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו וכשאמר אח"כ אלא בכסף בין ע"י אחרים בין ע"י עצמו אה"נ אע"פ שהוא בענין שהוא חובה לו כגון שהוא עומד וצווח מטעמא דאביי או דרבא כיון דלא אשכחן בפירוש פלוגתא בהא כך נלע"ד דעת הרמב"ן ז"ל. ואני ההדיוט נלע"ד להביא ראיה לדעת הרמב"ן ממה שאמרו גם בש"ס וכי תימא מאי על ידי אחרים אף ע"י אחרים והא קמ"ל דזכות הוא לעבד שיצא מיד רבו לחירות עד כאן משמע דטעמא דרישא בהא דרצה לומר אף ע"י עצמו שמהני ע"י אחרים הוא משום טעמא דאביי או מטעמא דרבא דאלת"ה אלא משום לזכות לעבד מאי קאמר בהא והא דזכות הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו הא שמעינן ליה מרישא דאף ע"י עצמו אלא ודאי כשאמר מעיקרא וכ"ת מאי ע"י עצמו אף ע"י עצמו וקמ"ל דיש קנין לעבד בלא רבו הוא דלא באו רבנן אלא לומר דיש קנין לעבד בלא רבו דוקא ולא באו לומר ג"כ דזכות לעבד שיצא מתחת יד רבו בהא דעל ידי אחרים דטעמא הוא כאביי או כרבא וכסברת ר"מ ולא אמרו חידוש זה דזכות לעבד וכו' אלא בהא דבשטר ע"י אחרים דהוא מוכרח משום דזכות לעבד וכו' וכשאמר אלא בכסף בין ע"י אחרים בין ע"י בשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו הוא כדקאמרינן דטעמא דכסף כאביי או כרבא וטעמא דשטר הוא משום זכות וכו' אלא שלדברי הרמב"ן יקשה א"כ מאי מקשו בש"ס לערבינהו וליתננהו הא לא דמיין דבכסף ע"י אחרים איירי בעל כרחו ובשטר ע"י אחרים הוא דוקא שלא מדעתו אבל בעל כרחו שכך הקשה לי א' מן התלמידים בלמדי עמהם זה ויש ליישב בדוחק

מש"ל בד"ה כיצד בשטר וכו' וכי היכי דנחלקו באומר לאחר מיתה ה"נ נחלקו באומר ה"ז גיטך לאחר ל' יום וכו' ולרבי בכל גוונא הוי תנאה משום דס"ל דזמנו של שטר מוכיח עליו ע"כ לכאורה יש לדקדק על זה למה ס"ל רבי באומר ה"ז גיטך לאחר שלשים דאינו חוזר כיון דאמר רבי הוי הא בקידושין דף נ"ט אמר שמואל על הא דקתני מתנו' מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך ל' יום מקודשת ואינה מקודשת דפירושה מקודשת ואינה מקודשת אלא עד שלשים יום לאחר ל' פקע קידושי שני וגמרי קידושי ראשון וקאמרי התם בש"ס דלשמואל פשיטא ליה דתנאה הוי וכרבי יעו"ש דמשמע פירוש תנאה הוי הוא אם לא אחזור בי בתוך שלשים יהיו קידושין וא"כ קכא נמי באומר ה"ז גיטך לאחר שלשים יום דתנאה הוי הוא אם לא אחזור בי בתוך ל' יהיה גט דומיא דקידושין וא"כ למה יאמר רבי דאינו יכול לחזור אבל אחר האמת מוכרח לומר דלא דמי גט לקידושין דבשלמא בקידושין דקדשה מעכשיו אף ע"פ שהוא מסתפק אם יקיים הקידושין או יחזור הוא משום דחשש שמא יקדשנה אחר ביני ביני נמצא שכוונתו במה שאמר מעכשיו דתנאה הוי הוא אם יחזור בו לא יהיו קידושין ואם לא יחזור בו הוי קידושין מעכשיו אבל בגט הא שאמר מעכשיו לא הוי תנאה כמו בקידושין משום דאם כוונתו הוא כמו בקידושין אם יחזור בו לא יהיה גט ואם לא יחזור בו יהיה גט מעכשיו למה לו לתת גט מעכשיו כיון שהיא בידו יניח הגירושין עד שעה שיסכים לגרש דלמאי יחוש כדי לתת גט מעכשיו לכן מוכרח לומר דפירוש תנאה הוא דמעכשיו יתחיל הגט דכבר גמר לגרש אלא שאינם נגמרים הגירושין אלא עד לאחר שלשים יום דאפשר שכוונתו לצערה אע"פ שיגרשנה עכשיו לא תהיה נתרת לשוק אלא עד לאחר שלשים יום להכי אמר רבי דאינו יכול לחזור דתנאה הוי דהיינו שמעכשיו הרי הסכים לגרש אלא דאינם נגמרים אלא עד לאחר שלשים יום אבל רבנן מספקא להו אי תנאה הוי או חזרה הוי להכי הוי גט ואינו גט ובהכי אתו דברי הרב ז"ל על נכון ודוק:

בא"ד ולפ"ז אמר כאן וכו' כי היכי דלא שייך לומר בגט דשייר מעשה ידיה וכו' מש"ה לרבנן אינו גט גמור ע"כ נלע"ד פי' דלכאורה קשה על רבנן דאמרו דאינו גט דמספקא להו אי תנאה הוי או חזרה דלמה לא אמרינן בזה דכוונתו היא ככל הנותן מתנה מהיום ולאחר מיתה דהוא דנותן הגוף מהיום והפירות לאחר מיתה גם כאן בעבד כוונתו היא דיצא העבד בן חורין מהיום ויהא מעשיו לרבו עד שלשים יום וא"כ אינו יכול לחזור בו להכי אמר כי היכי דלא שייך לומר בגט דשייר מעשה ידיה משום דלא מצינו אשה נשואה לזה ומעשה ידיה לזה דזה הוא טעמא דרבנן באומר ה"ו גיטך דאשה דיכול לחזור בו בתוך שלשים יום ה"נ בעבד לא מצינו עבד שיצא בן חורין וכו' נשאר דמספקא להו אי תנאה הוי אי חזרה הוי כנז' להכי יכול לחזור בו גם בעבד ודוק

כ"מ בד"ה תלש בזקנו וכו' ויש לומר שרבינו מפרש וכו' אי לאו ריבוייא דלחפשי ישלחנו ע"כ אין להקשות על זה דאכתי קשה על דברי רבינו כיון דמקרא הוא דיליף לה בש"ס למאי נקט רבינו בדבריו שהרי בטל מעשה השניים הקבועים דמשמע דביטול המלאכה הוא דגורם לו לצאת והרי אי לאו קרא לא היה יוצא אע"ג שמבטלו ממלאכתו כיון שאינו בגלוי. דכוונתו היא דהיינו דסובר רבינו דלא אהני רבוייא דלחפשי ישלחנו אלא לענין שהוא אינו בגלוי אבל צריך להיות שמבטלו ממלאכתו אבל אם לא היה מבטלו ממלאכתו לא אתרבי לצאת דנמצא דהא דמבטלו ממלאכתו הוא דגורם לו לצאת להכי כתב רבינו שהרי בטל מעשה השינים הקבועות בו דהיינו שהוא הגורם לו דאתרבי לצאת וזהו מה שכתב מרן אח"כ ואין להקשות דא"כ וכו' דהא בטל לגיד המחובר וכו' וי"ל דלא מבטל וכו' ודוק: