שלל דוד נט

ת"ל ורצע אדוניו את אזנו באזנו אתה מעביר ואי אתה מעביר בדלת דאימא לפי שהוא אומר ורצע אדוניו את אזנו אין לי אלא אזנו דוקא מנין אף בדלת ת"ל באזנו ובדלת: וכ"ת דא"כ למה ליה קרא דורצע אדוניו את אזנו אצטריך משום דאדוניו הוא דרוצע ולא שלוחו דמינה יליף לה רבינו לעיל. זה אינו משום דפירוש דקתני במכילתא או יעבור לאו כמ"ש אלא כמ"ש הרב ז"ל למטה דאימא דהמיעוט דובדלת לא הוי למעוטי מזוזה אלא למעוטי שלא יעבור באזנו ובדלת דאי לאו מיעוטא הוה אמינא דיעבור באזנו ובדלת אלא כיון שמגיע אצל דלת די ואמרו דאי משום האי לא אצטריך קרא דהא ממעט מקרא דורצע אדוניו את אזנו באזנו איירי מעביר ואי אתה מעביר בדלת דלפי פירוש זה לא יקשה עוד קושיות הנ"ל ומה שהכריחו לפרש כך ולא כפשטה כנ"ל משום דמפורש להדיא בקידושין דף כ"ב ע"ב דמקרא דבאזנו ובדלת דרשי בברייתא דוקר והולך עד שמגיע אצל דלת דוקא וא"כ כיצד אמרו במכילתא דעביר באזנו ובדלת אלא דודאי דפי' כמ"ש הרב ואע"ג דאין זה משמעות המכילתא ואין זה דרך ת"ל בכל מקום ודוק

מש"ל בד"ה היתה לעבד שפחה כנענית וכו' תימא בעיני דין זה דהא קי"ל הלכתא כר"ע דדריש אתין לרבות וא"כ נימא דמואת נתרבו הבנים וצ"ע ע"כ. נלע"ד דואת זה לא דרשינן לה לבנים משום דמצינו דכתיב אהבתי את אדני את אשתי שכתב גבי אהבת אשתו את ואעפ"כ כתבה תורה אח"כ ואת בני בפירוש משמע דמואת הכתוב גבי אשתו לא נפיק מינה בנים דאל"כ למה חזר וכתב בני בפירוש אלא ודאי דלא משמע מינה אלא דרשא אחריתי ואע"ג דאימא דהא דכתיב בני בפירוש הוא משום דרצה הכתוב לכותבו כי היכי דלכתוב גביה את לרבויי מלתא אחריתי מ"מ סוף סוף ריבוייא דואת הכתוב אצל אשה לאו משמעותה בנים וכיון שכן גם ואת הכתובה בקרא דכי אהבך ואת ביתך שהיא אשה לא משמע מינה בנים ודוק

מש"ל בד"ה מה בין מוכר עצמו וכו' יש לתמוה על רבינו דאיך פסק כאן כת"ק דקאמר מוכר עצמו אין מעניקין לו ובפרק ב' מהל' לוה ומלוה פסק כר"ן דהא משמע בגמ' דת"ק לא סבירא ליה כר"ן ע"כ. ונלע"ד דיש לתרץ קושיא זו דרבינו ז"ל כיון שראה דבכולי ש"ס מייתו הא דר"ן ומוקמי למתני' וברייתות כוותיה אלמא דברי ר"ן הם הלכתא וא"כ ודאי דס"ל דלא כסוגיא דהכא דמוקים למחלוקת ת"ק ור"א בדברי ר"ן ות"ק לא ס"ל כר"ן אלא ודאי דס"ל דת"ק אתי גם לדברי ר"ן ואין ענין של ר"ן למחלוקת ת"ק ור"א דאין זה תלוי בזה דענין של ר"ן הוא דמאן דנושה בחברו וחברו בחברו קאמר ר"ן דמוציאין מזה בעל כרחו ונותנין לזה אבל ענין לו ולא לבעל חובו הוא מלתא אחריתי דמאן דדריש לו ולא לבעל חובו סובר דאותה הענקה שלוקח העבד אינו יכול לבוא בעל חובו וליטלה ממנו בחובו דלא זכתה תורה הענקה זו כי אם לעבד דוקא שלא יכול בעל חובו ליטלה ממנו ומאן דלא דריש יכול ליטלה ממנו שהיא ככל נכסיו שיטלם ממנו בחובו וכולהו ס"ל כר"ן דאין זה תלוי בזה כנז' ולכך פסק בפ"ב מהלכות מלוה ולוה כר"ן וגם פסק הכא דת"ק דמוכר עצמו אין מעניקין לו משום דאין זה תלוי בזה כנ"ל דלא כסוגיא דרב טביומי דהכא דס"ל דזה תלוי בזה והא דפסק אח"כ דענק ע"ע לעצמו וקאמרינן דת"ק דס"ל דלא מעניקין למוכר עצמו סבר דענק ע"ע לבעל חובו וכיון שפסק רבינו כת"ק דאין מעניקין למוכר עצמו היאך פסק דענק ע"ע לעצמו הוא משום דס"ל לרבינו כיון דלא אמר הכי אלא רב טביומי בדרך דחייה דאימא דת"ק יליף שכיר שכיר וטעמיה דת"ק משום לו ולא למוכר עצמו ועל פי זה לא אייתר ליה לדרוש לו ולא לבעל חובו ומצינו אח"כ שהביאו בש"ס ברייתא סתמית דס"ל ענק ע"ע לעצמו לא עבדינן כרב טביומי דס"ל דת"ד לית ליה לו ולא לבעל חובו אלא כמו שרצה לומר בש"ס מתחלה דטעמא דת"ק משום דלא יליף שכיר וא"כ אייתר לו לת"ק לדרוש לו ולא לבעל חובו וכסתמא דברייתא דנראה שהיא הלכתא כנזכר ומכ"ש דשקלי וטרי אליבא דש"ס דמשמע שהיא הלכתא ומה גם דסוגיא דרב טביומי הרי כבר אידחייא לה במקצת במה שאמר דת"ק לית ליה דר"ן מכמה מקומות בש"ס דסברי כר"ן כנ"ל ודוק

בא"ד ועוד שה"ה ז"ל כתב עלה דההיא דפ"ב מהל' מלוה זה מחלוקת בברייתא דת"ק ור"א בפ"ק דקידושין ע"כ ובהרמב"ם שלנו כתוב זה מחלוקת בברייתא דת"ק ור"ן בפ"ק דקידושין ולפי זה ליכא קושיא על הרב ל"מ ז"ל דלא קאי ה"ה אלא על ר"ן והחולקים עליו דמצינו במקומות אחרים שחולקים על ר"ן אע"ג שלא נזכרו בברייתא זו

בא"ד אבל הרב מוהרימ"ט דף י"א כתב דאם לא מסר לו שפחה אינו חייב בהענקה וכו' וקשה לי דאכתי נימא דהענק תעניק אתא לרבות דבין מסר לו רבו שפחה בין לא מסר לו חייב להעניק ע"כ ונלע"ד דלא קשה דכוונת מוהרימ"ט היא מדיהיב רחמנא טעמ' על ההענקה כי משנה שכר שכיר משמע דהיכא שלא מסר לו רבו שפחה וגם מוכר עצמו דדיניה אסור בשפחה אין מעניקין להם משום דלית בהו משנה שכר שכיר. ועל זה הקשה דלמה לי קרא למעט מוכר עצמו מהענקה תיפוק ליה משום דאין רבו מוסר לו שפחה אין מעניקין לו כנז' ותי' דאצטריך רחמנא למעט אותו משום דחשש שמא נרבה אותו מהענק תעניק אותו שבא לדרשא אחריתי ולא הייתי ממעט מקרא דכי משנה שכר שכיר אלא מכרוהו ב"ד דאיירי ביה קרא היכא דלא מסר לו שפחה כנענית להכי מיעט קרא מלו למוכר עצמו גם הוא כמו מכרוהו ב"ד ולא מסר לו שפחה ומעתה אי אפשר לומר לרבות מכרוהו ב"ד ולא מסר לו מהענק תעניק לו דא"כ למה כתב רחמנא כי משנה שכר שכיר דמשמע שבא למעט היכא שלא מסר לו שפחה עד שיצטריך לכתוב הענק תעניק לרבות אותו דלמוכר עצמו לא אצטריך דמיעטו קרא בהדיא מלו דלא הוה ליה לכתוב לא כי משנה שכר שכיר ולא הענק תעניק ואנן ידעינן דמכרוהו ב"ד מעניקין לו אף אם לא מסר לו שפחה כיון דלית ביה מיעוט ומוכר עצמו אין מעניקין לו דאימעיט מלו אלא ודאי מדכתב רחמנא כי משנה שכר שכיר וגם מיעוט דלו משמע דגם