שלל דוד נד

לתת לו שפחה כנענית ולהכי אייתר להו אם בגפו יצא ואוקמוה לאם היה נשוי וכו' וגם רש"י ז"ל ס"ל כך אבל לרבי ישמעאל ודאי הוא דלא דרש כי משנה שכר שכיר לבע"כ דאל"כ למה אצטריך אם בגפו יצא לומר שהוא רשות ודאי הוא שרשות ולא חובה מדאצטרי' כי משנה ש"ש על כפיית העבד כמ"ש ודוק

ועל מ"ש הרא"ם בדיבור שהביא הרב דקאמר וז"ל שלא תאמר שהוא חובה למסור לו שפחה כנענית כדי להוליד ממנה עבדים כדי לקיים מצות. עשה דוהתנחלתם אותם לבניכם אחריכם ע"כ קשה לי והא מצות עשה זאת יכול לקיים אותה בשפח' ולמה יצטריך עד שיוליד ממנה עבדים

בא"ד וראיתי להרב בעל צדה וכו' הלא בכל התורה אמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה הכא נמי דוהתנחלתם ודחי לא תעשה דלא יהיה קדש ע"כ מלבד מה שהקשה עליו הרב ז"ל עוד תמיהא לי עליו דלא אמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה אלא בעידנא דקא מעקר הלאו מקיים העשה אבל הכא בעידנא דקא מעקר הלאו דלא יהיה קדש לא מקיים העשה דקיום העשה הוא עד שיהיו לו בנים ובכה"ג לא אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה ואף לדברי התו' בזבחים דף צ"ו שהקשו על מה שאמרו בש"ס ועצם ל"ת בו אחד עצם שיש בו ב"ו וליתי עשה ודחי ל"ת וכו' שהקשו דהא לא בעידנא ותי' בפסקי תו' דאם אי אפשר לקיים לעשה בענין אחר לא בעינן בעידנא ע"כ הרי הכא יכול לקיים העשה בענין אחר שהוא בשפחה או לקנות עבדים

ועוד הרי אמרו כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבוא עשה וידחה לא תעשה הרי דלא דחי אלא היכא דאי אתה יכול לקיים את שניהם ואפ"ה קי"ל דאין עשה דחי לא תעשה אלא בעידנא ומכ"ש הכא דאפשר לקיים את שניהם ומזה לדברי פסקי תו' לא תקשה דכוונתם היא דהתם א"א בענין אחר דא"א לקיים עשה דמנח אם לא בדחיית הלאו ומש"ה לא בעינן בעידנא משא"כ בעלמא על הרוב יתקיימו שניהם אלא היכא דאתרמי דאתו בהדי הדרי דדחי עשה לל"ת בעינן בעידנא וכן ראיתי שתי' כך לפסקי תוס' הנז' היכי דלא תקשה כנז'

ועוד קשה לי עליו לפי מה שהבין בדברי הרא"ם הלא יקשה על הרא"ם עוד אחת דא"כ למה אצטריך קרא להתיר השפחה הא בלאו הכי מוכרח לומר דעבד מותר בשפחה דאתי עשה דוהתנחלתם ודחי לא תעשה דלא יהיה קדש שנית היכי א"ר ישמעאל שהוא רשות והא חובה הוא כדי מ"ע דוהתנחלתם דאתי עשה ודחי ל"ת ולמה לא הקשה עוד עליו שני קושיות אלו:

מש"ל בד"ה וכופהו עליו וכו' ומכאן תמיה לי מ"ש מוהרשד"ם דלרבינו אין השפחה אסורה אלא מד"ס ע"כ אע"ג שמצינו שאמר רבינו בפירוש שהוא מד"ס בפ' י"ב מהל' איסורי ביאה כדברי מוהרשד"ם מ"מ מצינן למימר דרבינו סובר שהיא מדאוריית' והא דקא' מד"ס לטעמיה אזיל שסובר שכל דבר שאינו מפורש בתורה נקרא מד"ס וכן כתב הכ"מ בפ"א מהל' נחלות בד"ה והבעל יורש כל נכסי אשתו וכו' יעו"ש

בא"ד וא"נ לדבריו מ"ש קרא אם אדוניו אינו לומר שהעבד מותר בשפחה דהא פשיטא דאף אם לא היה עבד היה מותר וכו' דא"כ לא אצטריך קרא דאם אדוניו וכו' היה מותר בשפחה ע"כ. ויש לדחות דמוהרשד"ם ישיב דקרא דאם אדוניו לאו להתיר השפחה בא דלהאי לא אצטריך קרא ולא ללמוד ממנו שיכול האדון למסור לו שפחה בע"כ משום שבא לומר שאם אדוניו נתן לו שפחה וילדה לו בנים הרי הם עבדים כאמם דמכאן למדו רז"ל דולד שפחה כמותה וכן הוא בקידושין דף ס"ח ע"ב ולפי שהיה עולה על הדעת דבעינן מדעתיה דעבד להכי אצטריך לו לר"א ולת"ק כי משנה ש"ש ודוק

בא"ד ומ"ש רבינו דמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית הוא לאחר שאסרוה חז"ל לישראל דאין חילוק בין מוכר עצמו לשאר ישראל ע"כ ולעד"ן דממה שכתב רבינו והרי היא מותרת לו כל ימי עבודתו שנא' אם אדוניו וכו' משמע דסובר דאסור מדאורייתא דכך משמע מדבריו אלו דלא בא קרא דאם אדוניו וכו' אלא להתירה לו בימי עבודתו דוקא ורוק אלא דמכרוהו ב"ד כיון שהתורה נתנה רשות לאדון לכוף לעבדו למסור לו שפחה לא העמידו דבריהם כדי לבטל זכותו של אדון שזכתה לו תורה ע"כ יש לדקדק על זה דא"כ. למה כתב רבינו לקמן אבל אם אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית דמשמע שאם העבד מתרצה מותר ולמה לא אסרו לו חכמים כמו שאסרו למוכר עצמו דבשלמא אם נאמר דרבינו קאמר מדין תורה דמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית א"ש משום דכתיב יתן לו ולא למוכר עצמו דנמצא דהרי הוא ככל ישראל בשפחה אבל במכרוהו ב"ד שהתירה לו תורה שפחה כנענית וכופהו עליה כשמיעט דדוקא אם יש לו אשה לא מיעט אלא מכפייה אבל אם נאמר דרבינו קאמר מדרבנן ק' כנז' אלא דמתחלת דברי רבינו שכתב אין ע"ע מותר בשפח' עד שתהיה לו אשה ובנים משמע דס"ל דהכי מיעט קרא דמי שאין לו אשה ובנים הוא דאסור ליקח אותה וכך כתב הרב לקמן וא"כ אין מזה: הכרע ודוק

בא"ד תו' ק"ל דלמה אצטריך לר"א לו ולת"ק כי. משנה ש"ש לבע"כ הא מקרא דאם בגפו וכו' שפירושו יחידי יחידי יצא והלא שפחה מותרת לו מד"ס עכ"ל ונלע"ד דהאי לאו קושיא היא משום דישיב מוהרשד"ם ז"ל דאי לא כתיבי קראי אלו לבע"כ למר כדאית ליה לא הוה מוקמינן לקרא דאם בגפו יבא בגפו בא יחידי נכנס יחידי יצא וכו' דהוה מוקמינן ליה כר' ישמעאל דאבא ללמד שהוא רשות ולא חובה אבל עכשיו שאתו אלו קראי לבע"כ א"כ א"א לומר שבא לומר שהוא רשות ולא חובה כר"י דלא הוה ס"ד לומר שהוא חובה ממה שראינו שיצטריך קרא לומר דיכול האדון לכוף העבד דאם הוא חובה ל"ל קרא ללמד על כפיית העבד ת"ל כיון שחוב על האדון לתת לעבדו שפחה כנענית א"כ ע"כ של עבד הוא כדי לקיים האדון מצוה של חובה שחייבתו תורה וכמש"ל לתרץ קושיית הרא"ם דהוא ז"ל ג"כ יתרץ כן וכיון שכן להכי דרשי ליה ליחידי נכנס וכו' אבל בל"ה לא דרשינן ליה הכי כנ"ל ודוק: