שלל דוד נג

נגאל לחצאין אף האי נמי אינו נגאל לחצאין דהיינו כין לקולא בין לחומרא אינו נגאל לחצאין וכשאמר אח"כ או דילמא לקולא אמרינן הוא באופן שאיירי כיצד שאינו נגאל לחצאין דהיינו אע"ג דילפינן משדה אחוזה שאינו נגאל לחצאין לא ילפינן כ"א לקולא דזבניה במאתן יהיב מאה פלגיה דדמיה ואיכסיף וקם על מאה זוזי ילפינן דאינו נגאל לחצאין לקולא ואמרינן דהנך מאה זוזי פיקדון גביה יהיב להו נהליה ונפיק שהיא החומרא שעשה אביי אם ת"ל נגאל לחצאין וכן צד שני דכך משמעות או דילמא דקאמר הבעיין ודלא כפירש"י יעו"ש וכך נראה שהתוספות ג"כ מפרשי כמ"ש דכך הוא ריהטא דשמעתתא ואם אביי מפרש דברי הבעיין למה תפס שיטה אחרת שלא כדברי הבעיין אלא ודאי שאביי לא לפרש דברי הבעיין אלא לפשוט בהפך מדברי רב ששת ולחלוק גם על הבעיין שס"ל דלעולם ילפינן משדה אחוזה והבעיא אם לקולא ולחומרא ילפינן או לקולא הוא דילפינן שסובר אביי דלא גמרינן משדה אחוזה אלא נגאל לחצאין בין לקולא בין לחומרא דרבינו פסק כוותיה משום דהוא בתראה ודאי שמצא טעם שלא לילף משדה אחוזה

ומכ"ש דנראה שרבנן סברי כוותיה אע"ג שס"ל דבתי ערי חומה אינו לוה וגואל לחצאין דגמרי משדה אחוזה אעפ"כ לא ילפי כי אם לבתי ערי חומה דוקא שכך נראה מברייתא דאם גאל יגאל דמותיב מנה בש"ס דאם ס"ל דע"ע אינו נגאל לחצאין היה לה למנקט ק"ו מע"ע כיון דליכא למפרך עליה מרי וכמו שהקשו שם התו' בד"ה איתיביה יעו"ש ולא ניחא ליה בתירוץ התו' שתירצו שם דהוה ליה למנקט דבר שאין עליו שום פירכא ממה שיליף שדה שדה ועליו פירכא ולבסוף יליף במה הצגד ומדלא לא נקטה הברייתא ק"ו מע"ע ודאי הוא שס"ל דע"ע לוה וגואל לחצאין כסברת אביי ודאי הוא שאביי על ברייתא זו סמיך ופשיט דנגאל לחצאין וחלק על הבעיין והפשטן וגם על רבינא דקאמר עלה דההיא ברייתא דע"ע הנמכר לגוי אינו לוה ונגאל לחצאין כדי לפשוט הפרכא שפריך מר זוטרא בריה דרב מר דעל הפירכא הנזכ' ישיב אביי בתי ערי החצרים יוכיחו שיפה כחן ליגאל בשנה שנייה דכתיב גאולת עולם תהיה להם ואינן נגאלין לחצאין כמו שדה אחוזה דכתיב בהם על שדה הארץ יחשב וכך כתבו שם התו' דבדין ג' גאולה לחצאין עבדינן לה כדין שדה אחוזה יעו"ש

אע"ג שרבינו לא כתב בבתי (ערי) החצרים שאינן נגאלין לחצאין סמך רבינו על מה שכתב בשדה אחוזה ובבתי ערי חומה שאינן נגאלין לחצאין שאע"פ שיפה כחן של בתי החצרים שנגאלין כדין היפה שבשנייה מ"מ שדה אחוזה ובתי ערי חומה שניהם אינן נגאלין לחצאין ונמצא שרבינו פסק כאביי דמוכח דרבנן כוותיה ס"ל וגם בבתי ערי חומה כרבנן הנז' פסק שאינן נגאלין לחצאין וליכא שום קושיא ודוק

בא"ד ועוד קשה על דברי רבינו דמשמע דהאי בעיא לא הוי אלא לגאולה לחצאין וכו' וכדכתב רבינו בהל' שמיטה ויובל פי"א ע"כ ולע"ד דגם זו אינה קושיא משום דרבינו פסק דהכל לשחרור ודלא כר"י הגלילי דאמר ב"ד לשעבוד וקרובים לחירות ודלא כר"עק דאמר ב"ד לחירות וקרובים לשעבוד אלא כרבי וטעמא דפסק כרבי מלבד מה שכתב ה"ה עוד טעם אחר ועיקר משום דמצינו במסכת עבדים דר' ישמעאל סבר כר' דנמצא דרבי יוסי הגלילי ור"עק כל חד מנייהו יחיד לגבייהו וכך ראיתי להמפרשים ז"ל שנתנו טעם זה וקאמר התם טעמיה דר' ישמעאל וז"ל שהיה רבי ישמעאל אומר ומה אחרים הם מצווים לפדותו הוא אינו מצוה לפדות את עצמו ומה אני מקיים או השיגה ידו ונגאל אלא מה הוא כשיפדה את עצמו אינו חוזר לשעבוד אף אחרים שפדו אותו אינו חוזר לשעבוד ע"כ אלמא לדעת רבי ישמעאל ורבי דהאי או השיגה ידו לא בא לומר שאינו לוה וגואל את עצמו אלא בא לומר דאינו חוזר לשעבוד ונמצא דרבינו שפסק כר' ישמעאל ור' אינו דורש לוהשיגה ידו שאינו לוה וגואל וכיון שכן להכי פסק רבינו שע"ע שלווה וגואל אע"ג שרבינא אמר שע"ע אינו לוה וגואל כדי להשיב על הפרכא דמר זוטרא הנ"ל לאו אליבא דרבי ור"י קאמר לה דלדידהו לא אתי אלא אליבא דר"עק ור"י הגלילי דמכח פרכא הנ"ל רצה לאוקומי ברייתא הנ"ל אליביהו כדי לתרץ הפרכא הנ"ל וכבר כתבתי דאביי ישיב על הפרכא הנ"ל מבתי החצרים ודוק

לח"מ בד"ה שנאמר כסף ממכרו דהא בגמ' לא משמע הכי ע"כ ונראה דרבינו פסק כהירושלמי שהביא ה"ה דמפרשי להאי ברייתא דת"כ שהביא ה"ה דלא כסוגיא דידן דהניח תלמוד דידן בזה מפני הירושלמי משום דפשטא דבריית' כהירושלמי משמע וק"ל

בא"ד ועוד מ"ל לחלק בכך דקרא וכו' ומנין לאוקומי חד בנמכר לישראל וחד בנמכר לגוי ע"כ ונראה דכתב הכי הוא ממה שאמרו בש"ס תנא וקונה את עצמו בכסף ובשוה כסף דמוקים לה רבינו לע"ע הנמכר לישראל דלדעתו לא אתי בע"ע הנמכר לגוי דהוא סובר דבעי כסף ולא שוה כסף ואף ע"ג דבש"ס יהבי טעמא לתנא הנז' משום ישיב גאולתו וההוא כתיב בע"ע הנמכר לגוי זהו לסברת הש"ס דידן דמוקים האיך ברייתא לפחות משוה פרוטה וע"ע הנמכר לגוי נגאל בשוה (פרוטה) כסף אבל לדעת הירושלמי דרבינו כוותיה ס"ל ודאי יהבי טעמא אחרינא לתנא הנז' ולא מהאי קרא דאפשר ממה שאמר הכתוב כסף ממכרו כסף ממכרו כזה ולא כאחר כמו שדרשו בש"ס יגאלנו לזה ולא לאחר. או אפשר לומר דדרשי מהאי קרא דישיב באם אינו ענין לע"ע הנמכר לגוי דכתיב כסף ממכרו תנהו לע"ע הנמכר לישראל ודוק

מש"ל בד"ה מי שמכרוהו ב"ד וכו' והנה קושיא זו שייכא ג"כ לרבינו שהוא פסק כראב"י וא"כ מנ"ל שהוא רשות ע"כ

ונלע"ד דלא תקשי מדי כיון דרבינו פסק שכופהו ליקח שפחה כדי שיוליד עבדים משום שנאמר כי משנה שכר שכיר כרבנן א"כ ודאי הוא שרשות הוא ולא חובה ולא אצטריך קרא לומר שהוא רשות דמשמע מקרא זה דאינו חובה כי אם אעבד שכופהו רבו ליקח שפחה כנענית והאדון הוא רשות ולא חובה דאם הוא חובה למה ליה כי משנה שכר שכיר כדי לכפות העבד כשתאמר שחובה לאדון לתת שפחה כנענית לעבדו משמע דכופין העבד ליקח אותה בע"כ כדי לקיים מצות חובה שחייבה התורה לאדון