שלל דוד נב

בא"ד אלא שקשה לזה דאימא דשמיטה אינה משמטת להוציא את העבדים וכו' ולמיום ליום ע"כ ביאור דבריו הוא דהיינו דאימה דלעולם אע"ג דדרשינן דבעינן שש שנים מיום ליום אפ"ה אמרינן דיוצא בשמיטה דמוקמינן הדרשא דבעינן מיום ליום הוא היכא ששייך לעבוד ו' שנים כגון דנמכר תכף אחר השמיטה בזה אמרינן דצריך מיום ליום ועובד בשביעית ולא תדייק מזה דאינו יוצא בשמיטה שהרי השמיטה לעבדים הוא בסוף השנה אבל אם נמכר לאחר מזה שבאה שנת השמיטה בתוך שש שנים שלו אה"נ דיוצא

עוד כתב א"נ איכא למימר דהס"ד וכו' א"כ לא אייתר לן קרא לרבויי יציאה לעבדים בשמיטה עכ"ל פירוש דקאמר בתירוץ ראשון דגם רבינו מפרש בשביעי' יעבוד הוא בשנת ז' למנין העולם ולמד ג"כ דאינו יוצא בשביעית דאם היה יוצא ליכא נפקותא לשנה א' וכו' עכשיו אמר א"נ וכו' דהיינו דאופן הלימוד שלמד רבינו שאינו יוצא בשמיטה מן בשביעית יעבוד הוא משום דהס"ד דהיה יוצא בשמיטה היה מאמר הכתוב ובשביעית דהוה ס"ל דהוא שנת השמיטה אבל עכשיו שדרשו ובשביעית היא השנה הז' דאתא לומר דפעמים בשביעית יעבוד א"כ לא יש שום פסוק לרבות יציאת עבדים בשמיטה זה כוונת רבינו שהביא ראיה לאינו יוצא בשביעית מבשביעית יעבוד וק"ל

מש"ל בד"ה המוכר עצמו יש לו למכור עצמו ליתר על שש וכו' וכתב דמקרא דשש שנים יעבוד נפקא לן דבסתם יוצא וכו' ודרשינן לנמכר סתם שיוצא וכו' ע"כ ואני בעניי קשה לי על זה דזה אי אפשר שכיון שאמרת אבל למאן דלא יליף ש"ש קרא אצטריך למוכר עצמו א"כ מוכר עצמו אינו נמכר ליתר על שש אלא לו' דוקא דומיא דמכרוהו ב"ד משום דכתיב שש ואינו נמכר יותר וא"כ היאך אמר מוהרימ"ט ז"ל דמוכר עצמו דבסתם יוצא בשש דהיינו דבתנאי יכול למכור עצמו כמו שירצה ובסתם בשש יוצא ולמד זה מהמכילתא הנז' והיא אליבא דמאן דיליף ש"ש אבל דלא יליף ש"ש אצטריך וכו' כיון דמוקים ליה למוכר עצמו אינו יכול למכור עצמו ליתר על שש

ועוד קשה עליו דאם דמה שדרשו במכילתא דמכרוהו ב"ד הוא א"כ איכא דמאן דיליף ש"ש והקושיא היא דאם נאמר במוכר עצמו שש שנים יעבוד ל"ל דהיה לו ללמוד מש"ש א"כ שמוקמת ליה למכרוהו ב"ד תקשה דל"ל ש"ש הא כתיב ועבדך שש שנים ואדרבא על זה תגדל התימה יותר דהוא מפורש כבר בפסוק אבל על מוכר עצמו הוה יליף מש"ש דוקא ולא מפורש דבשלמא לפי' הרא"ם דהקושיא היא על קרא דכי ימוך אחיך ל"ל אתי שפיר דמוקמינן למכרוהו ב"ד אע"ג שאח"כ כי ימכר לך וכו' ועבדך שש שנים הוא משום דבר דנתחדש בו שהקשה אשה לאיש ודברים אחרים כמו שכתב שם הרא"ם אבל קרא דכי ימוך אחיך לא נתחדש בו שום דבר אתי שפיר אבל לפי' מוהרימ"ט דהקושיא על ש"ש יעבוד קשה הא כתיב כי ימכר לך וכו' ויש ליישב על זה ודוק

בא"ד וז"ל ומ"ש הרי שמכר עצמו וכו' ופגע בו יובל אפילו אחר שנה הרי זה יוצא ביובל וכו' וכת' דמ"ש הרא"ם ז"ל למ"ד קאי להיכא דפגע בו יובל קודם שש וכו' אבל אי לא עבד שש אין היובל מוציאו ע"כ ואני ההדיוט אומר שעל זה תקשה דא"א לומר כך משום דמכרוהו ב"ד יוכיח אע"ג שלא עבד שש יוצא ביובל ומכ"ש הוא דאע"ג דאיסורא עבד יוצא קודם שש מוכר עצמו דלא עבד איסור' אינו יוצא ביובל קודם שש ולא תימא מוכר עצמו שאני משום דהתנה ומהני תנאו לעבוד יותר משש דאי מהני היה מהני שלא יוצא ביובל אפילו לאחר שש וכיון דלא מהני לא מהני כלל

עוד כתב הא נמי ליתא דאם איתא דקרא דעד שנת היובל לא מיירי אלא בפגע בו לאחר שש מ"ל דקרא וכו' אין הכרח דקרא דושב מיירי במכרוהו ב"ד דאי במוכר עצמו הרי כבר אמור דאימא דמיירי בפגע בו היובל קודם שש עד כאן דהיינו אבל מכרוהו ב"ד דעביד איסורא נתרבא ולא יצא ביובל כמ"ש מעיקרא

ולעד"ן דאין זה הכרח לומר דליתא משום דהס"ד דסתמא דתלמודא דראב"י לא יליף ש"ש לא ס"ד דיש חילוק בין מכרוהו ב"ד למוכר עצמו דמכרוהו ב"ד עביד איסורא דזה הוא דוקא רב נחמן בר יצחק דחדש זה דאמר דלעולם יליף ש"ש ואצטריך ס"ד אמינא מכר עצמו הוא דלא עביד איסורא אבל סתמא דתלמודא מעיקרא דהוכרח דראב"י לא יליף ש"ש משום דמצריך קרא לכל אחד ואחד לא ס"ד חילוק זה דאי ס"ל חילוק זה לא הוה אמר דמצי למילף ש"ש וא"כ אכתי נימא דמ"ש הרא"ם הוא כך ולא יש סתירא לפירוש זה

מש"ל בד"ה חלה בין שחלה שנה אחר שנה וכו' וא"כ היכי הוה מצינן לאוקמא בשחלה למקוטעין עכ"ל. ולפקד"ן דלענין דלוקמא כשחלה שלש ועבד שלש אי אפשר לאוקמא כיון דסתמא קתני ברייתא משמע דחלה כל שש ואיך מוקמינן לה בחלה שלש אבל לענין מקוטעים היה יכול לאוקמא בחלה שש ולמקוטעים דכך הוא האמת דחלה כל שש אבל לאו כל משך ו' אלא בכל שנה הוא חלה ה' חדשים או יותר דזהו פי' מקוטעים ואתי שפיר חלה כל שם דהיינו שבכל שש בא לו החולי אבל לא שלמים אלא שבכל שנה חלה כמה חדשים בה כנ"ל ודוק

לח"מ בד"ה ויש לו ללוות ולגאול וכו' דאביי לא בא אלא לפרש מאי דקאמר הבעיין משכחת ליה לקולא ולחומרא ע"כ ולפי עד"ן שסובר רבינו דמוכרח לומר דאביי לא בא לפ' הבעיין אלא לחלק על הבעיין ועל רב ששת והוא דאם האמת הוא דבא לפרש דברי הבעיין לל"ל אם תמצי לומר שזה הלשון לדעת רבינו פשוט הבעיא הוא שכך סובר רבינו בכל מקום אלא הול"ל אמר אביי משכחת לה לקולא ולחומרא זבניה וכו' ומדקאמר הכי משמע דרצה לפשוט הבעיא בהפך מדברי רב ששת

ועוד הכרח אחר לדעת רבינו ממה ששינה דבריו מדברי הבעיין שהוא אמר אם ת"ל נגאל לחצאין משכחת לה וכו' דהניח הקולא והחומרא על את"ל נגאל לחצאין והבעיין הניח הקולא והחומרא על אין נגאל לחצאין שהבעיין אמר מה שדה אחוזה אינו