שלל דוד נ

הלכות רוצח ושמירת נפש

פרק ד' הלכה ו' או שהיו רבים יושבים ויצא חץ מביניהן והרג שכולן פטורים ע"כ נלע"ד דהיינו שכלם שלחו החץ בבת שדומה לכבשוהו לתוך המים ואין זה משמעות הש"ס דף פ' שהביא הכ"מ דשם איירי דיצא חץ ביניהם ואין יודעין איזה מהם זרקו דעלה קאמר ר' יוסי אפילו אבא חלפתא ביניהם ובהכי מוקי מתני' דרוצח שנתערב באחרים יעו"ש

פרק ה' הלכה ט' כ"מ בד"ה נכנס לעיר מקלטו וכו' והיה נראה לפסק הלכתא כר"א וכו' ובשאר דוכתין דפסקינן כרב דפליג אסתם מתני' וכו' ולא אייתי דר"א משמע דלא סבר ליה כוותיה לכאורה יש לדקדק על זה דקאמר דלא אייתי דר"א אלמא דלא סבר ליה כוותיה כלל מה יושיענו זה והלא אפי' במקום דסתם לן במתני' דהיא סברתו כך היא אפ"ה פסקינן כרב ודלא כרבי כ"ש בזה דלא סתם כאחד מנייהו אלא דלא הביא סברת ר"א דהיה בריך לפסוק כרב ונראה דהכי פירושא דבשלמא בסתם מתני' אף על פי דרבי פסק הלכה כך מדסתם במתני' אעפ"כ יכולני לומר דרבי דעתו לא כך היא אלא דסתם כך מכח שהוא רבים או משום דיש תנאים דהלכה כא' לגבי חבירו ובשביל כך התם במתני' כמו הכלל שבידנו להכי כיון דרב פליג אסתם מתני' עבדינן כוותיה דיכול לומר דאפשר דגם רב כך היא סברתו ואע"ג שסתם בהפך כמ"ש אבל בכאן דהביא סברת ר"י הגלילי ור"ע ולא הביא סברת ר"א משמע דלא סבירא ליה כוותיה כלל ובהכי שבקינן לדברי רב מפני רבי ודוק

הלכה י"ד כ"מ בד"ה בד"א במחוייב גלות וכו' וצ"ע ונלע"ד דרבינו סובר דהא דאמרו בסנהדרין אתיוה ליואב וכו' אמר ליה עמשא אכין ורקין דרש וכו' אלא ההוא גברא מורד במלכות הוה ע"כ לומר שלא היו יכולים להרוג ליואב על הריגת עמשא משום הוראת שעה משום דמזבח קלטו אלא משום דבהריגתו גילה דעתו שמורד במלכות היה לפי שמינה דוד המלך לעמשא במקום יואב ובשביל זה הרגו אלמא שמרד בדוד שמינה אותו במקומו דאם היו יכולים להורגו על הריגת עמשא דוקא שהרג אותו בחנם שלא היה מורד במלכות כסברת יואב וכדאמר מקודם אמר ליה עמשא אכין ורקין דרש וכו' דהיינו שלא היה מורד במלכות כסברת יואב למה אמר עוד אלא ההוא גברא מורד במלכות הוה וכו' היה די לו להפיל סברת יואב שהיה סובר שלא מרד במלכות וא"כ נתחייב כמו שאמר מקודם מאי טעמא קטלתיה לעמשא וכו' אלא ודאי ס"ל דאינו יכול להרגו על הריגת עמשא דאם משום הוראת שעה דמזבח קלטו אפי' היה זר וכו' לא היה בהריגתו שהוא מורד במלכות ומשום זה כתב רבינו אבל מי שפחד מן המלך שלא יהרגנו בדין המלכות שהוא הוראת שעה שיכול המלך להרוג וכמ"ש רבינו בהל' מלכים פרק ג' הלכה ז' וז"ל יש למלך רשות להורגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה וכו' בזה המזבח קולטו אפילו היה זר וכו' וא"כ מה שאמרו בש"ס אמר רב שתי טעיות טעה יואב באותה שעה דאין קולט לזר וכו' הוא על דעתו של יואב שברח למזבח כששמע שדוד צוה לשלמה להרוג אותו על שהרג עמשא שהוא בשוגג לפי דעתו שמזבח קולט וכמשמע מלשון הכתוב וכי יזיד איש וכו' דדוקא במזיד אבל בשוגג קולט וכמשמע מלשון הש"ס שאינו קולט וכו' דהיינו קולט כמו שקולטים ערי מקלט שהוא משום שהרג בשגגה דהיינו שהבריחה שברח יואב הוא משום שהרג בשגגה ובדעתו שקולט כמו ערי מקלט והוא טעה שאינו קולט וכו' והא דאמרו שטעה לאו משום שראינו שהרגו אותו דזה אינה ראייה שהריגה היתה הוא משום דהוה מורד במלכות כדמשמע בסוגיא דסנהדרין הנ"ל במ"ש אלא ודאי שזאת ההלכה היתה בידם שאינו קולט וכו' וא"כ באו דברי רבינו על נכון שכתב מתחלה שאינו קולט אלא גגו וכו' ואלא כהן ועבודה בידו וכו' כדמשמע מסוגיא דג' טעיות טעה יואב דהיא איירי בהורג בשגגה כמש"ל ואח"כ כתב אבל מי שפחד מן המלך וכו' אפי' היה זר וכו' הוא כדמשמע מסוגיא דסנהדרין הנ"ל דאם לא היה מורד במלכות לא היה הורג אותו דמזבח קלטו כמש"ל ולפי זה מה שכתב רבינו אא"כ נתחייב מיתת ב"ד בעדות גמורה והתראה כשאר כל הרוגי ב"ד (כאן חסר בגיליון כ"י חבל על דאבדין) כי אם דין המלכות או ב"ד הוראת שעה דוקא אבל מורד במלכות הוא כמו מי שנתחייב מיתת ב"ד בעדות גמורה ודוחק

פרק ו הלכה י"ג בכ"מ קצב וכו' ומ"מ צריך ליישב לדעת רבינו וכו' וצ"ע ולפי קוצר דעתי שרבינו כך יפרש לפי הגי' שהביא הכ"מ כאן בירידה שלפניו דהיינו הברייתא שאמרה לפניו חייב איירי בירידה שלפניו והברייתא שאמרה לאחריו פטור איירי ג"כ בירידה שלאחריו והברייתא שאמרה שלפניו פטור איירי בעלייה שלפניו והברייתא שאמרה לאחריו חייב איירי בעלייה שלאחריו כאן בירידה שלפניו ושלאחריו הוא הברייתא שאמרה בין לפניו בין לאחריו חייב איירי בירידה שלפניו ועלייה שלאחריו ואע"פ שקאמר הש"ס סתמא בירידה שלפניו ושלאחריו דמשמע דהאי ושלאחריו קאי אירידה הש"ס קצר בלשונו שכבר קאמר שירידה שלפניו היא כמו עלייה שלאחריו וא"כ הדבר מובן מעצמו דאיירי אעלייה שלאחריו וכך פי' כך בעלייה שלפניו ושלאחריו דהיינו עלייה שלפניו וירידה שלאחריו שהוא פטור דהוא מובן מעצמו ג"כ ולפי הגירסא השנית הוא מובן יותר כאן בירידה שלפניו ועלייה שלאחריו דהיינו דהחיוב הוא בירידה שלפניו ועלייה מלאחריו כאן בעלייה שלפניו וירידה שלאחריו דהיינו שהפטור הוא בעלייה שלפניו וירידה שלאחוריו ופירוש כאן בירידה שלפניו ושלאחריו הוא כמו שפירשתי בגי' הראשונה: