שלל דוד מט

חייב באחריותם ובשחרית אע"פ שהם בעלי חיים אינו חייב באחריותם דודאי עבדינן דיניה כמו אם נגנבה מביתו ודוק

פרק ט"ו לח"מ בד"ה כיצד היו אחורי הכלי וכו' אלא שעדיין קשה למה לא פי' הדין בכתנא מהו עכ"ל עיין בב"י סי' רס"ב שכתב וז"ל והרי"ף והרמב"ם השמיטו ההיא דרב זביד נראה שהם סוברים דרב פפא פליג אדרב זביד והלכה כרב פפא עכ"ל

לח"מ בד"ה שהתאינה וכו' קשה קצת וכו' דיאוש מדעת לא הוי יאוש עכ"ל ונלע"ד דרבינו ז"ל ורש"י ז"ל סברי כשתירץ רב פפא תאנה עם נפילתה נמאסת הוא גם אליבא דאביי משום דטעמא דרבינו מעיקרא משום דחשיבי משמש בהו ותאנה ידע דנתרי הוא ולזה דאמרינן ומייאש מנייהו ולהכי הרי הם של המוצאן אבל שנאמר שפטורים מהמעשר משום הפקר אחר האמת בכי האי לא מקרי הפקר גמור אבל לטעמא דתאנה עם נפילתה נמאסת הקציעות כך בכי האי גוונא הוי הפקר גמור ולהכי פטורים מהמעשר ולהכי כשתירץ כך גרסו ודאי גם לאביי הוא שזה הוא הטעם הוא יותר טוב משום דמקרי הפקר גמור כנז' וזה הוא שכתב רש"י מעיקרא מייאש וכו' לומר שזה התירוץ גם לאביי הוא ודוק

פרק י"ז מש"ל בד"ה כל מציאה שאמרנו וכו' צ"ע ולי ההדיוט אחר נשיקות עפר רגליו נלע"ד שדברי מרן הכ"מ נכונים שכוונתו היא שרבינו פסק באוקמתא שנייה שכך כתב למטה בדין ט' בד"א בסימטא או בצידי ר"ה וכו' דשם מבואר להדיא שחילק כמו שחילקו באוקמתא שנייה אלא שבכאן רבינו תפס לשון המשנה ולמטה חילק ותפס כדבריו אפי' נפל לומר שלא פסק כאוקמתא קמייתא שלדברי האוקמתא קמייתא נפל הוא דגרע כחו ולשון אפילו משמע יפוי כח הוא וכמו שכתב מרן בכ"מ ואם כדברי המגיד הו"ל לרבינו לחלק לקמן בין נפל ללא נפל ודוק

כ"מ בד"ה כתב ה"ה קטנה וכו' תמהני על ה"ה שהרי רבינו בפ"ד מהל' זכייה כתב שד' אמות קונות לענין מתנה ע"כ ואפשר לומר שכוונת ה"ה לאו לדעת רבינו קאמר דהוא ס"ל הכי שיש חולקים בענין המתנה אלא ר"ל שאם כתב רבינו סתמא ודאי של אדם בחצירו סתם משמע דהיינו שזה דבר ידוע שד' אמות הוא כחצירו להכי קונה ואחר האמת דבר זה אינו תלוי בזה שהרי כמה פוסקים ס"ל במתנה אע"ג דבחצירו קונה בד' אמות אינו קונה להכי כתב דבמציאה דבר זה ידוע דהיינו שהוא מוסכם מהכל בענין המציאה ורמו שבמתנה יש חולקים ודוק: הלכות חובל ומזיק

פ"א מגיד משנה ומנין שמזיק בחבירו חייב בצער וכו' ותימא וכו' וצ"ע ולי נראה שסובר רבינו דמה שילפי בהחובל מפצע תחת פצע הוא לצער במקום נזק אבל לצער בפני עצמו לא איירי ורבינו קאמר על צער בפני עצמו שלא דבר בו בש"ס הוא מתחת אשר עינה דבפירוש קאמר הכתוב שחייב חמשים שקלים משום הצער ושם איירי שלא במקום נזק ודוק

פרק ב' הלכה י"ג מגיד משנה בד"ה סימא את עינו וכו' אלא שיקשה לזה הגירסא הדקדוק במקצת ספרים לפיכך וכו' ועיקר ע"כ דהיינו שיקשה על זה מהגירסא הכתובה שלפי הגירסא שכתוב נפקא מניה דבעי למיתב ליה צער ובושת דכל חדא וחדא נהי דנזק וריפוי וכו' משמע דהבעיא היא בצער ובושת ועלה קאמ' דאת"ל דאינו נותן ולפיכך פירשו בתוספות דאף ע"ג דצער ובושת יהיב ליה לא שיימנן כולהו בהדדי וכו' ולפי דברי רבינו דהבעיא היא בנזק ושבת אבל צער וריפוי ובושת יהיב ליה דכל אחת. בא"ד ואפשר שאף זה דעת רבינו ז"ל ע"כ דהיינו שאפשר שרבינו יסבור כדברי התוס' בענין דינא דנהי דצער ובושת וריפוי יהיב ליה לא שיימנן כולהו בהדדי אבל מ"מ הוא כדאמר מעיקרא דמ"ש רבינו נותן דמי כולו לא אחא אלא למעט הנזק והשבת דהיינו דחילוק יש בין שומא אחת לשומות הרבה והבעיא על זה היא אלא שיקשה לזה הגירסא כדאמר מעיקרא כך כוונת דברי הרב המגיד ז"ל ומעתה לא יש שום קושיא על דברי המגיד כמו שהקשה הרב הלח"מ ז"ל דלדברי רבינו לא גריס כגירסת התוספות וחילוק יש בנזק ושבת בין שומה אחת לשומות הרבה כמ"ש וכמ"ש המגיד בדבור שאחר זה ודוק

פרק ג' לח"מ בד"ה כיצד משערין וכו' וא"כ קשה עליו וכו' דאתיא כר"ש וצ"ע ולי ההדיוט נראה דרבינו סובר דמתני' אתיא כר"י והדיוק דקא דייק תלמודא דלא כר"י משום דקתני מתני' וישן שבייש פטור ולא קתני סומא שבייש פטור ס"ל לרבינו דלאו דיוקא הוא דה"ה כדין סומא דטעם אחד להם משום שהוא אנוס וכו'

פרק ח' מש"ל בד"ה מי שיש לו עדים וכו' אפשר לדחות דנקט רבינו הכי לרבותא אין מוציאין מידו עד כאן. נלע"ד שכך ריהטא דדברי רבינו שאם כדברי ה"ה שאם אמר' איני יודע לה נוטל בשבועה דא"כ זה שטוענו ברי הורע כחו הו"ל לרבינו לומר והמוסר כופר במה שטענו אינו נוטל אא"כ תפס כיון שבא רבינו לגרוע כחו אבל לדברי המש"ל שבא ליפות כחו לומר אפי' שכופר אם תפס לא מפקינן מינה אתי שפיר יותר ודוק: