שלל דוד מו

סובר אשו משום חציו דוקא אבל כשאמר אח"כ אלא למאן דאית ליה משום חציו אית ליה משום ממונו ג"כ הדר דיניה דטמון דפטר ר"ח הוא כפשטיה כיון דאית ביה משום ממונו נמי עבדינן ליה דין ממונו בין לפטור בין לחיוב והא דאמר בש"ס וכגון שהיה לו לגודרה ולא גדרה וכו' אינו רוצה לומר דבהכי איירי ג"כ טמון דפטר רחמנא אלא כוונתו לומר היכי דמי דליכא לחיוביה משום חציו ואיכא לחיוביה משום ממונו הוא כגון שהיה לו לגודרה וכו' שאע"ג דכלו לו חציו מחייבינן ליה משום ממונו דהוא שורו ולא טפח באפיה ודוק: הלכות גניבה

פרק ב' הלכה ז' הקדישו הבעלים וכו' אע"ג דרבינו פסק כר"י דאמר דאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו ובגמ' אמרו דההיא דאמרי' גבי כרם רבעי דהצנועים מניחים את המעות ואומרים כל הנלקט מזה מחולל על מעות אלו הוי דלא כר"י שהרי הם מקדישים דבר שאינו ברשותם שהרי כבר לקטו אותם אחרים ומצינו דרבינו ז"ל כבר בהל' מעשר שני ונטע רבעי פסק לההוא דצנועים ג"כ והרי הם תרתי דסתרן יש לומר דרבינו ז"ל סובר דר"י סבירא ליה דההיא סתמא דתנן אין הגנב אחר הגנב משלם תשלומי כפל דהוא משום שאינו ברשותו כמ"ש בש"ס התם וההוא סתמא דצנועי' וכו' לא פליגי אהדדי משום דלא דמי הקדש לחלול ולא אמרינן שכמו שיכול לחלל מה שביד חבירו כך יכול להקדיש ומצינו דאע"ג שאין יכול להקדיש פירות של חבירו יכול להקדיש של חבירו כדמשמע בריש האשה רבה דף פ"ח וכן מצינו דיכול לחלל מעשר של חבירו כדאמרינן בפ' האיש מקדש דף נ"ה אין לוקחין בהמה טמאה ועבדים וכו' וכמה מקומות בש"ס דמקשו מנייהו התוס' שם ואע"ג שתירצו אח"כ נראה לו לרבינו ז"ל דכולהו שנויי דחיקי ומה גם דדבר תימה הוא דהיכי מדמה הקדש כלל לחילול דלמה לא יוכל לחלל נטע רבעי ומעשר שני של חבירו שלא מדעתו כיון דזכות הוא דזכין לאדם שלא בפניו שקושיא זו הניחו אותה התוס' שם בתימה ולא מצאו לה תירוץ וההיא סוגיא דפ' מרובה דמדמי להו להדדי הוא אליבא דר"ל דאמר כגון דהקדישוהו בעלים ביד גנב דסובר דיכול להקדיש דבר שאינו ברשותו דמדמי לההיא דצנועים ועל שיטה זו הקשה בש"ס התם על דברי ר"י דאמר שאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו מההיא דצנועים ולבסוף העלה דפליגי סתמי אהדדי אבל רבינו ס"ל דלא פליגי מכח הקושיות הנ"ל דלא כהאי סוגיא ולהכי פסק לתרווייהו ודוק

פרק ג' מגיד משנה בד"ה כיצד זרק חץ בשבת ואבדו שם דמשמע דוקא אבדו וכו' ודבר רחוק הוא ודעת רש"י ז"ל כדעת רבינו ועיקר עכ"ל משמע דסובר רבינו אפי' היה הנהר רחוק מרשות הבעלים חייב אבל אינו נראה כך מדברי רבינו שכתב ואבדו שם דמשמע דלא פטר כי אם אבדו שם לאלתר אח"כ ראיתי שכתב מרן בלשון זה של רבינו בסי' שנ"א וכתב עליו ההגה אבל אם אבדו אחר כך חייב דדייק כמ"ש ודוק

הלכה ו' מש"ל בד"ה עסה שליח לשחוט ושחט לו השליח בשבת וכו' וראיה לזה ממ"ש רבינו בפ"ז מהל' מעילה וכו' והראב"ד ז"ל שבחו שם בטעם זה ע"כ נלע"ד דלא דמי דבמעילה שאני שיש שני מינים קדשי בדק הבית ובשר קדשי קדשים ומצינן שיש שליח לדבר עברה במעילה ודאי דלא איירי כי אם במין שלא יש איסור אחר לבד ממעילה דהוא קדשי בדק הבית ולא כבשר עולה שיש בו איסור אחר אבל בטביחה כיון סמכינן שיש שליח בה כמו שדרשו וטבחו דומיא או מכרו דמשמע דטביחה יש בה לדבר עבירה לא מסתבר לאפלוגי בה דאיירי ביום שמותר טביחה איירי קרא כיון דשם טביחה קאמר קרא דיש בה שליח ודוק

הלכה ח' מש"ל מי שהודה בקנס ואח"כ באו עדים וכו' העולה מהמקובץ וכו' ובמלתא דאפי' הודה חייב ע"פ עדים לא נסתפקו וכדאמרינן אליבא דר"א בר"ש לא תבעי לך ע"כ נלע"ד דסוגיא זו אינה לדעת רבא דאמר במרובה קפחתינהו לסבי וכו' אלא דס"ל דיש חילוק בין הודאה דטביחה להודאה דחצי נזק והפיל שן עבדו דהתם אע"ג דלא חייב עצמו בפעם הודאתו פוטרתו אפילו באו אח"כ עדים דהכא שאני שאמר מעיקרא לא גנבתי ובאו עדים שגנב נמצא שלא הודה שטבח ומכר אלא מחמת שבאו עדים שחושש שמא יבאו עדים גם על הטביחה ומכירה כמו שבאו עדים על המכירה דהא מעיקרא כשאמר לא גנבתי הוה ליה כאלו אמר לא טבחתי ולא מכרתי וא"כ עכשיו שהודה שטבח ומכר הוא מחמת העדים ואין הודאתו מקרי הודאה אבל בהודאת חצי נזק ומפיל שן עבדו דהודאתו לאו מחמת עדים כי אם מעצמו הודאתו הודאה אע"פ שלא חייב עצמו בכלום ומה שאמר רב המנונא שהרי חייב עצמו בקרן לאו דוקא היינו טעמא דפטור אלא משום החילוקא השנית נקט לה דקאמר אבל אמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב וחזר ואמר טבחתי ומכרתי ובאו עדים שטבח ומכר חייב שהרי פטר עצמו מכלום להכי נקט שהרי חייב עצמו וכו' ובהכי אתי ניחא דלא נימא דרב המנונא פליג על רב הונא שהוא רבו של רבו דהוצרך לתרץ על איתיביה וכו' שאני ר"ג דלא בפני ב"ד דאי לא תימא הכי אדמפליג רבי יוחנן אבל אמר לא גנב ובאו עדים שגנב וחזר ואמר טבחתי ומכרתי וכו' שהרי פטר עצמו מכלום ליתני אבל בדבר שלא חייב עצמו מכלום כגון הודאת חצי נזק וכיוצא בו חייב אלא ודאי בהא דוקא שכפר מעיקרא ולא