שלל דוד מה

קנס למעוכב גט שחרור להכי דחי ליה דלא תפשוט מינה דיש קנס לגט שחרור דאימא ברייתא זו לפי משנה ראשונה אבל היה צריך להשיב לו דלא תפשוט מינה דיש קנס למעוכב גט שחרור דההיא שאני שעדיין עבד הוא ולהכי נותן קנס אבל מעוכב גט שחרור אימא דאין לו קנס אלא דדחי ליה לפי דעתו כמ"ש ודוק

מגיד משנה שור תם שהמית והזיק וכו' ואפשר לפרש הסוגיא וכו' לא חיישינן לעינוי דינו של שור ע"כ הנה הקושיות על זה מבוארים לכל אחת לדעת רבינו שהשור הוא שברח דמה מקשה הש"ס היכי דיננן בלא בעלים והא בעלים קיימי הכא עוד שנית לדברי ה"ה שפירש שאין חוששין לעינוי דינו של שור למאי מקשה הש"ס אי הכי נדייניה דיני נפשות ברישא שאין אנו חוששין לעינוי דינו של שור אבל לקושיא זו יש להשיב דסבירא ליה להש"ס דכל כמה דמצינן דלא לענויי דינו של שור לא מענינן דינו והכא כיון דמצינן דנדייניה דיני ממונות ברישא ולא לענויי דינו של שור עבדינן הכי ולהכי הקשה נדייניה דיני ממונות ברישא אבל אה"נ אם לא מצינן לדייניה דיני ממונות ברישא ודאי דלא חיישינן לעינוי דינו של שור אבל אי קשיא האי קשיא לאחר שתירץ זאת אומרת דדייא עלייה דמרא הוא א"כ הרי אי אפשר לדייניה דיני ממונות ברישא וכיון היה לו להקשות נדייניה דיני נפשות ברישא ובאותה שעה אין לבעליו רשות בו וכמו שהקשה הראב"ד ז"ל ואפשר לתרץ על זה ג"כ שסובר רבינו ז"ל דמה שאנו אומרים שכיון שדנו אותו דיני נפשות אין לו בעלים הוא לענין שלא לשלם בעליו מביתו בשבילו ואנו אומרין שמשהין אותו לחרוש ומשתל' ממנו ממ"נ דאם אנו אומרים שזאת החרישה היא של בעלים כיון שלא מת עדיין נקרא שלו והוא לא הפקירו כשנגמר דינו שיודע שמשהין אותו א"כ צריך לשלם אותה כדין מועד שמשלם משלו ואם אנו אומרים שאינו שלו שאינו בעליו מקרי כיון שנגמר דינו הוי כאלו מת א"כ צריך שיזכה בה הניזוק להשתלם ממנה קודם כל אדם אבל תם שהמית והזיק אם אנו אומרים שמשהין אותו בשביל החרישה אפשר שדמי החרישה הדין נותן שהיא לבעלים כיון שלא מת נקרא בעליו עדיין כנ"ל ואם אנו אומרים דהרדייא עליה דמרה היא נמצא שעל התם משלם מהעלייה להכי כשתירץ ואת אומרת רדייא עלייה דמרה לא הקשה לו נדייניה דיני נפשות ברישא ודוק

הלכה י' שור שלא נגמר דינו וכו' לפי שאין גומרין דינו של שור אלא בפני השור כדין האדם ע"כ נלע"ד שדעתו של רבינו ששוה דין השור לדין האדם לגמרי אף בדבר של דיני ממונות כגון שבאים לחייב את בעליו ממון כיון שאין השור עומד אין דנין דין זה דחשבינן כאלו אין בעלים עומדין ואע"פ שדין זה שדנין לשור לאו בשביל השור אלא בשביל בעליו סוף סוף כיון שהדין הוא בשביל לקבל עדותו של שור כיצד הזיק וכיוצא הרי הוא כאלו בשביל השור שכך נראה מלשונו שאין גומרין דינו של שור אלא בפני השור כדין האדם משמע שנעשה דין השור כמו האדם לגמרי ומעתה מה שהשיג הראב"ד על רבינו בסמוך ז"ל ועוד דאמרינן בגמ' דקבול סהדי וברח ומה לנו אם ברח השור או לא ברח ע"כ לפי מ"ש ליכא קושיא על רבינו משום שהוא סובר שדין השור כדין האדם לגמרי כמ"ש וכיון שברח הרי כאלו אין כאן בעלים ודוק

הלכה ז' כ"מ שור תם שהזיק ולא שמשהין אותו לרדייא אחר שנגמר דינו ע"כ נלע"ד דלפי זה אין פירוש הקושיא דהקשו בש"ס אי הכי תם נדייניה דיני ממונות ברישא ונשתלם מרדייא והדר נדייניה דיני נפשות דהיינו נדייניה דיני ממונות ברישא ומשהין אותו לחרוש כדי להשתלם ממנו כיון דליכא עינוי דינו והדר נדייניה דיני נפשות דא"כ יש להקשות למה לא הקשו קושיא זו עד הכא דמשמע דעל התירוץ דקאמר יצאה לו קושיא זו והלא בלאו הכי יש להקשות כיון דליכא עינוי הדין דשור למה אין דנין אותו דיני ממונות ברישא ומשהין אותו אלא דפירוש הקושיא היא נדייניה דיני ממונות ברישא ונשתלם מרדייא הוא כפירוש התירוץ מרדייא דהוא דהיינו מה שהשביח כמו שפירש הוא ז"ל ואין משהין אותו אפילו במקום שאין מענין את דינו של שור דס"ל לש"ס שאם באנו לדון דין זה צריך לדון הדין שני תכף ואפי' במקום שאין עינוי הדין ומה שלא הוקשה לו קושיא זו עד הכא משום דקס"ד דש"ס שאין בשביל כדי להשתלם מרדייא דביני ביני אם היה דייננן ליה ג"כ דיני ממונות אבל כשאמרו אח"כ דהוא כשברח ואם לא ברח היו דנין איתו דיני ממונות והקשו סוף סוף מהיכא משתלם וחידש לו מרדייא והיינו דבשביל האי רדייא דביני ביני דייננן ליה דיני ממונות דחייש למיעוטא להכי הקשה לו אי הכי תם נמי וכו' אלא דמלשון הש"ס דקאמר נדייניה דיני ממונות ברישא ונשתלם מרדייא והדר נדייניה דיני נפשות משמע קצת שמשהין אותו לחרוש והדר נדייניה דיני נפשות ולפי' זה קשה קשה כנ"ל ודוק

פרק י"ב הראב"ד שהרי שניהם וכו' שיחזור לדלות מבורו עכ"ל לא ידעתי מאי מקשה על דברי רבינו מדברי רב ורבינו פסק כרבי יוחנן ואם כוונתו היא שהשיג על רבינו שמפרש בכדי שאמר הש"ס שהוא ידיעה ממש מדברי רב שהוא ראשון שנזכר בש"ס דמשמע שעוד מנהגו שיחזור לדלות מבורו עד כדי שידע הראשון דהיינו וגם ר' יוחנן שאמר בכדי שיודיעוהו הוא ג"כ שיעור דלא אמר עד כדי שיודיעוהו ג"כ זה אינו דאפ' אם נאמר שדברי רב כך הם מ"מ כיון ששמואל בא לפלוג עליו על שאמר שיעור מנהגו שיחזור לדלות מבורו אע"ג דלא ידע ואמר בכדי שיודיעוהו משמע שכוונת שמואל היא דלא סגי שיעורין אלא כדי שיודיעוהו דהיינו עד שידע ממש דרבי יוחנן הוסיף דלא סגי עד שיודיעוהו אלא גם כן בכדי שישכיר פועלים ורבינו פסק כר' יוחנן

פרק י"ד מגיד משנה בד"ה אש שעבר' והזיקה את האדם וכו' ואני תמיה אחר שהוא ז"ל שהוא פוסק כר"י איך לא חלק בטמון כמו שחילקה שם הסוגיא דלא משכחת לר"י טמון אלא כשנפלה גדר שלא מחמת דליקה היה לו לגדור ולא גדרו ע"כ ולעד"ן דלא קשה מדי שסובר רבינו דלא אמרינן טמון דפטר ר"ח הוא כגון שנפלה דליקה וכו' אלא מעיקרא שהיה