שלל דוד מד

עדים לדליכא עדים ודוק

לח"מ בד"ה היו שנים רודפים אחר אחד כתב הרב ב"י בח"מ סי' ת' דהך חילוקא וכו' וצ"ע ואנכי איש צעיר נלע"ד דלא קשה מדי דהא דקאמר דהך חילוקא לא קאי אדברי רבינו אלא קאי אדברי הטור שס"ל דגם בדאיכא עדים אמרינן דדמי לטענו חטין והודה לו בשעורים וסוגיין ס"ל כהלכתא דפלגא נזקא קנסא ואמר דהך חלוקא כשעדים מעידים שאחד מהם נגחו דאם לא כן הוה ליה למתני אם היו של איש אחד חייבים ומה שכתבו אח"כ וכך הם דברי הרמב"ם לאו לענין דיפרש למתני' כך אלא לענין דינא קאמ' דכך הם דברי הרמב"ם אבל לדעת הרמב"ם דס"ל דאם איכא עדים לא דמי לטחנו חטים וכו' כיון דמצינו שהקשה בש"ס נימא תהוי תיובתא דרבה בר נתן מוכרח לומר דס"ל לש"ס דמתני' איירי בדליכא עדים וא"כ מוכרח לומר דסוגיין ס"ל דפלגא נזקא ממונא דאל"כ היאך משלם כמו שאמר המזיק הרי הוא מודה בקנס כמ"ש הרב המגיד וא"כ רישא דאם היו שניהם של איש אחד חייב ג"כ איירי אף בדליכא עדים וכיון שכן לא תקשה אמאי לא משנה הש"ס דמתניתין איירי בדאיכא עדים כיון דרישא איירי גם בלא עדים סיפא נמי דומיא דרישא בלא עדים ודוק

פרק י' לח"מ בד"ה הנכנס לחצר ב"ה וכו' ע"כ יש לתמוה על הרא"ש ז"ל בפסקיו וכו' ולא הזכיר שאמר אין דהמחלוקת הוא כפי' של אין ע"כ ולי ההדיוט נראה דליכא שום תימא כיון דאי שכיח פש"י דקום אדוכתך משמע ובלא שכיח עול תא משמע וכמ"ש התוספות והמחלוקת בשכיח ולא שכיח דרבנן מדמי ליה לשכיח ואחרים מדמי ליה ללא שכיח א"כ עיקר המחלוקת אי שכיח ולא שכיח חשבינן ליה כשכיח או בלא שכיח דרבנן חשיב ליה כשכיח ואחרים כלא שכיח להכי הרא"ש ז"ל תפס עיקר המחלוקת דהוא דשכיח ולא שכיח כיון דהא דאמר ליה אין לית ביה מחלוקת אי קום בדוכתך או תא משמע דלכ"ע מפרשינן ליה בתר הנדון שהוא אלא שהמחלוקת היא אי חשבינן שכיח ולא שכיח בשכיח ומפרשינן ליה כדין שכיח או חשבינן ליה בלא שכיח ומפרשינן ליה כדין לא שכיח ובש"ס הוה יכול לומר דפליגי בשכיח ולא שכיח דוקא ולא היה צריך לומר בדאמר לו אין כיון שהוא עיקר המחלוקת כמ"ש אלא משום דהבריי' דמייתי סייעתא מנה קאמר אף על פי שנכנס ברשות דהוא כדאמר לו אין וכמ"ש הוא ז"ל למעלה

בא"ד ונראה ליישב דעת הטור ז"ל דס"ל וכו' ולכך קאמר דמשום אין הוי טעמא דת"ק דא' דבעל הבית פטור משום דאין עמוד במקומך ע"כ אין לדקדק על זה כיון דלפי זה דפי' אין אינו משתנה לפי הנדונים אלא כפירושו מחלוקת אי עול תא משמע אי קום אדוכתך משמע א"כ למה הוצרך לומר בש"ם לא צריכא דשכיח ולא שכיח והלא אין עיקר המחלוקת בשכיח דעיקר המחלוקת בדאמרי לו אין מאי פירושו וא"כ היה לו לש"ס כך לא צריכא דאמר לו אין מר סבר עול תא משמע ומר סבר קום אדוכתך משמע דליכא שום רבותא לשום אחד מנייהו בשכיח ולא שכיח משום דאי לרבנן דס"ל קום אדוכתך משמע א"כ הרבותא היא אף בלא שכיח כלל ואי לאחרים דסברי עול תא משמע הרבותא היא בשכיח דכוונתו היא דש"ס אגב אורחיה רצה להשמיענו דשכיח ולא שכיח הוא כלא שכיח אליבא דכ"ע משום דלא ידעינן מה דינו אי כשכיח או כלא שכיח והמחלוקת כדאמר לו אין וכו' אלא דיש לדקדק על זה דלא הוה ליה לש"ס לאשמועינן דבר שיכול לבא לידי טעות ממנו ויכולני לומר דלא אמרו אחרים אין עול תא משמע אלא בשכיח ולא שכיח שהוא בלא שכיח לגמרי אבל בשכיח אין קום בדוכתך משמע והוה ליה לש"ס לאשמועינן מעיקרא דהמחלוק' כדאמר לו אין ואח"כ ישמיענו דשכיח ולא שכיח כלא שכיח לגמרי

בא"ד ואפשר שהוא מפרש דמ"ש בגמ' דשכיח ולא שכיח ה"ק בברייתא בכל גוונא איירי בין שכיח בין לא שכיח וכו' הדין שוה עכ"ל וק"ל דמלבד שאין זה משמעות לא צריכא דשכיח ולא שכיח שלא מצינו כמו זה בכל מקום דהגי' בגברא דשכיח וכו' דמ"ש בגברא הוא לאורינן דאיירי בגברא דשכיח ולא שכיח עדיין הקושיא על רבינו במקומה עומדת דלמה לא חילק רבינו בין שכיח ללא שכיח אע"ג דהמחלוקת איירי בפירוש של אין מהו מ"מ הדין זה אמת דאי שכיח במתא ולא אמר לו אין פטור בע"ה אליבא דכ"ע ואי לא שכיח במתא ולא אמר לו אין חייב בע"ה אליבא דכ"ע כמו שאמר הש"ס מעיקרא אי דשכיח וכו' והיה לו לרבינו לחלק ג"כ ולא לסתום ודוק

מגיד משנה בד"ה אין הבעלים משלמין את הכופר וכו' ואולי שרבינו מפרשה בפנים אחרים עכ"ל ולפי עד"ן דהגי' של רבינו כך היא לא נצרכה בקרי אבבא ואמר להו אין וכו' ודעת רבינו ז"ל שבא המתרץ לומר שצריך לקרות לו אבבא דהיינו דאע"ג דלא שכיח אין לו רשות להכנס שלא מדעתו עד ששאל רשות ממנו שמתחלה צריך לקרותו ולא ליכנס בלא רשותו ולא כמו שסובר המקשה מעיקרא דסברא היא שצריך ליטול רשות ממנו וכך משמע מדברי הברייתא דקתני סתמא פועל שנכנס וכו' משמע בין שכיח בין לא שכיח וקתני אע"פ שנכנס ברשות פטור דמשמע דאם בלא רשות ודאי הוא דפטור וטעמא משום שלא יכול ליכנס בלא רשותו בכל גוונא והמחלוקת היא דקרא לו שעשה כדין ולא אמר לו בפירוש ליכנס אלא אמר לו הן מר סבר אין עול תא משמע ומ"ס קום אדוכתך משמע דהיינו עד שאדבר עמך וכך דייקי דברי רבינו שכתב שהרי אין לו רשות ליכנס לרשותו של זה שלא מדעתו ודוק

פרק י"א מגיד משנה בד"ה המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין אבל בעבד ודאי צ"ע ע"כ ואני הדיוט נלע"ד דלא קשה אדברי רבינו דאע"ג שכתב דמעוכב גט שחרור אין לו קנס ס"ל שברייתא זו היא אתיא גם לפי משנה אחרונה ולא מפקינן לה לבר מהלכתא משום דאע"ג דקי"ל דכופין את רבו לשחררו סוף סוף כל זמן שלא שחררו עדיין עבד הוא ולהכי נותן חצי קנס לרבו ואינו דומה למי שהוא משוחרר אלא דמעוכב גט שחרור שהוא הרי אין לו אדון ובש"ס כשאמרו לא כמשנה אחרונה דחויא בעלמא היא לפי דעתו של הפשטן שרצה לדמותם אהדדי וליפשוט דיש