שלל דוד מג

רעיית בהמות ובפי"ג דאיירי בנזקים אחרים הביא להדיא דר"י ובפ"ב מהל' בכורים לדברי רבי יוחנן כי שם מקומו

פרק ז' הלכה ה' נפל לבור שבחצר זה והבאיש את מימיו וכו' הרי הוא חייב בנזק השור שנפל לבור עכ"ל וכתב הראב"ד א"א לא ידעתי וכו' ולזה אינו אלא לשוורים עכ"ל פי' שסובר כמ"ש התוס' בד"ה אימא סיפא אם הכניס ברשות וכו' ולפי האמת לרבי אם הכניס שורו ברשות הזיק חייב הוזק פטור כדאמרינן לקמן גבי כנוס שורך ואשמרנו עכ"ל דהיינו כשנגח שורו לשורו של בעל הבית אפי' לר' דלא מקבל עליה נטירותא אפ"ה חייב דהרי הוא כחצר השותפין דדוקא קדרות ופירות פטור דכיון מאליה הוזקה בהמתו של בעל הבית דין הוא שיפטר לרבי דאמר בסתמא לא קביל עליה נטירותא דלא מצינו היזק חייב הוזק פטור כי אם בשור דקתני בברייתא כנוס שורך ואשמרנו קא דייק בש"ס הא סתמא חייב בעל השור ופטור בעל חצר דבסתמא לא מקבל עליה נטירותא אתאן לר' יעו"ש: ומעתה מה שכתב ה"ה ברם נראין דברי התוס' וכו' וכן עיקר עכ"ל אינם מובנים לי אבל על רבינו יש להשיב דרבינו ס"ל כר' זירא וכסברת המקשה דלרבי כולהו בסתמא שניהם פטורים אף בנגח לשורו של בעל הבית וכמ"ש התו' מעיקרא כשמכניס ברשות הרי הוא כאילו מפרש בהדיא שיפטר כל אחד ואחד בנגיחת שורו ובכל נזקים וההיא סוגיא דברייתא הנז"ל דכנוס שורך ושמרו הזיק חייב הוזק פטור וכו' שהקשו רישא לסיפא וקאמר הא סתמא חייב בעל השור ופטור בעל חצר וכו' אתאן לרבי היא כרבא וכמ"ש שם התו' בד"ה טעמא דאמר ליה שמרו וכו' וז"ל כולה הך סוגיא כרבא דלעיל דלר' זירא לא קשה כלל רישא לסיפא וכולה רבי היא והוו סתמא שניהם פטורין בין ברישא בין בסיפא דאין כל אחד מקבל עליו שמירת חבירו ולרבנן הא סתמא שניהם חייבין עכ"ל ומה שפסק רבינו כדברי רבי זירא והניח דברי רבא משום דסל רבינו דגם רבא הדר מדבריו ומפרש כרבי זירא ממה שאמר רבא הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות וחפר בו שחין ומערות בעל השור חייב בנזקי חצר משמע אבל ברשות פטור ואם עדיין עומד בדבריו א"כ לא פסק כדברי רבי דאם כר' אפי' ברשות חייב וכיון שכן היאך פסק כרבנן והא אמר שמואל הלכתא כרבי וקי"ל הלכתא כשמואל בדיני וכן הקשו התוס' בד"ה ושמואל אמר הלכתא כרבי והניחו אותה בצ"ע אבל רבינו סובר כמ"ש שחזר מדבריו ומפרש כר' זירא ולפיכך פסק בהכניס שורו לחצר וכו' דוקא בלא רשות דמשמע אבל ברשות פטור דהוא כרבי ונמ"ר ודוק

פרק ח' לח"מ בד"ה עד שיהיו לו בעלים בשעת היזקו וכו' ואיני יודע למה דחק רש"י בכך דהדרשא משמע כדברי רבינו וכו' אלא שיהיו לו בעלים לחוד עכ"ל ואפשר לומר דגם רש"י ז"ל מודה דאם נגח ומכר קודם העמדת ב"ד דחייב ודוקא אם הפקרו וזכה בו אחר דפטור משום דבעינן בעל אחד וזה שני בעלים כיון שלקחו השני בלא דמים אבל אם מכרו כיון שבידו דמים שלו הו"ל כאילו של בעל אחד דהוא בעלים הראשונים כיון שתמורת השור בידו וכך נראה לו לרש"י ז"ל לפרש ממה שאמר הש"ס עד שתהא מיתה והעמדה בדין שוין כאחד ולא אמר עד שיהיו לו בעלים בשעת מיתה ובשעת העמדה בדין ועוד דמשמעות נגח ואחר כך הפקרו פטור הוא כשזכה בו אחר מיד דאי לא ליזיל וליתיה כדהקשה הש"ס מעיקרא אבל רבינו ישיב על קושיא זו דאיירי כשזכה בו אחר לאחר העמדה בדין אבל בשעת העמדה בדין היה הפקר וכיון שבשעת העמדה בדין היה בלא בעלים פטור אע"פ שאח"כ היה לו בעלים

פרק ט' הלכה ז' היו שניהם רודפים וכו' אבל אם מת אחד מהן או אבד והיה א' מהן תם אע"פ שהן של איש א' פטור ע"כ נלע"ד והיה א' מהן תם דקאמר רבינו הוא שמת והמועד הוא העומד דאל"כ חייב לשלם חצי נזק ממ"נ וזה פשוט:

הלכה ט' היו שני השורים רודפין וכו' לא היתה שם ראיה ברורה שזה הזיק אלא עדים מעידין שאחד משני אלו הזיק משלם המזיק כמו שאומר ע"כ דהיינו כיון שים כאן עדים לא דמי לטענו בחטין והודה בשעורין ולהכי משלם כמו שאומ' ועוד מטעמא אחרינא מצרכינן לעדים משום דאי ליכא עדים בהיה אחד תם וכו' היאך משלם כמו שאמר המזיק דגובה מן התם הרי הוא מודה בקנס והיה צ"ל פטור וכי תימא כיון דמוכרח להעמידה כשיש עדים משום דגובה מן התם כמ"ש א"כ מאי מקשה בש"ס נימא תהוי תיובתא דרבה בר נתן וכו' הא כיון דאיירי בדאיכא עדים לא דמי לטענו חטין והודה בשעורים כמ"ש לזה השיב הרב המגיד ז"ל דסוגיין כמ"ד פלגא נזקא ממונא וא"כ איירי מתניתין בדליכא עדים ולזה הקשה בש"ס נימא תיובתא דרבה בר נתן וכו' אבל הטור ס"ל דגם בדאיכא עדים דומה לטענו חטין והודה בשעורין והשיג על רבינו בסימן ת' וז"ל כתב הרמב"ם משלם מה שמזיק אומר ובודאי כן הוא כדבריו אם אין הניזק מברר דבריו לומר ודאי זה שהזיקני או אם אין לו עדים נוטל כדברי המזיק וכו' אבל יראה מדבריו שאף כשטוען הניזק בריא אינו נוטל אלא כדברי המזיק כשאין לו עדים וזהו תימא שזהו טענו חטים והודה לו בשעורים ע"כ דפירוש כשאין לו עדים הנז' כלומר שאין לו עדים שהמועד או הגדול הזיק אבל מ"מ מעידים שא' מאלו הזיקו דבהא איירי רבינו וכן פירש מרן ב"י שם דהא דמצריך רבינו עדים הוא דוקא בשביל לגבות כשאמר מזיק דאי לאו הכי מודה בקנס ופטור ולא משום גם כי היכי דלא לידמי לטענו חטים וכו' וכמ"ש דלית ליה האי סברא ולדידי קשה לי על תמיהא זו הרי מוכרח לומר דרבינו ס"ל דאם איכא עדים לא דמי לטענו חטים וכו' שהרי כתב למטה היו הניזוקין שנים וכו' לא היתה שם ראיה ברורה המזיק פטור למה זה דומה לטוען את חברו חטים והודה לו בשעורים שהוא נשבע שבועת הסית ופטור אף מדמי שעורים כמו שיתבאר בהל' טוען ע"כ דמוכרח לומר דאיירי בדליכא עדים ומשום הכי פטור לגמרי דדמי לטענו חטים דאי בדאיכא עדים קשה דבריו אדבריו שהרי למעלה אמר בכיוצא בזה שמשלם המזיק כמו שאמר אלא ודאי החילוק הוא בין איכא