שלל דוד מב

ואנן מפרשינן דעל פת איירי בפתורא דוקא ובשר ותבשיל אפילו בלא פתורא ובחדא מחתא נקטינהו הברייתא

כ"מ בד"ה היתה מהלכת בר"ה וכו' הא רב אושעיה מפליג בין הלכה לעמדה ואיהו לא מפליג ע"כ לעד"ן דכוונת ה"ה היא לפי מה שאוקמיה רבא לדברי רב אושעיה בקופצת א"כ מחלוק' אילפא ורב אושעיה שלדברי רב אושעיה דוקא קופצת הא לא קפצה אע"ג שאכלה מע"ג חברתה פטורה ולדברי אילפס שאם אכלה מע"ג חייבת אע"ג שלא קפצה

בא"ד ונ"ל שודאי סובר רבינו דאילפא ורב אושעיה לא פליג וכו' והיינו דקאמר אילפא בהמה בר"הר פשטה צוארה וכו' דגבי חברתה בחצר הניזק דמי ע"כ לעד"ן שאי אפשר לפרש דברי אילפא כך אלא מוכרח כמו שהבין הש"ס שאיירי בלא קפצה משום דקאמר אילפא ואכלה מע"ג חברתה ואם איירי בקפצה הו"ל ואכלה על גבי חברתה

הלכה י"ב הוחלקה ונפלה וכו' מפני שהיה לו לשומרה וכו' הרי היא חוזרת מאליה ע"כ דברי רבינו נראים כך דהיינו כיון שזאת ידעה דרך הגינה לא סגי לה השמירה שתקנו לה חכמים שהיא דלת שיכולה לעמוד ברוח מצוייה אלא צריך שמיר' מעולה יותר ממנה וכך פירש רש"י ז"ל וז"ל דהשתא לא סגי לה בשמירה פחותה דאמר ליה כיון שילפה וכו'. והראב"ד השיג על רבינו בזה וס"ל שאפי' עשה שמירה הרבה מעולה צריך לשלם. אבל ה"ה ז"ל כתב לדעת רבינו שכל שנעל בפניה כראוי פטור והייתי רוצה לומר שפי' נעל בפניה כראוי היא שמירה מעולה יותר מדין השמירה שנתנו לה חכמים כמו שפירשתי אבל אח"כ כתב וז"ל ואיני צריך להכריע דברי רבינו וכו' אינו צריך לעולם לאוחזה או לסוגרה בדלת שיכולה לעמוד בפני כל רוח ע"כ משמע מדבריו שלדעת רבינו אינו צריך לשמרה בדלת שיכולה לעמוד בפני כל רוח אלא סגי לה דלת שיכולה לעמוד ברוח מצוייה שהיא כדין השמירה שנתנו לה חכמים וזה תמוה לע"ד דאם כן מה הוסיפו בזה שנכנסה לגנה הרי זה כמו השאר שלא נכנסו: ועוד שרבינו כתב מפני שהיה לו לשומרה וכו' שהדבר ידוע וכו' משמע שזאת צריכה שמירה מעולה יותר ועוד תמהתי על מרן ז"ל שכתב שלא ידע וכו'

פרק ד' לח"מ בד"ה שאלו בחזקת תם ונמצא מועד וכו' כתב ה"ה וכו' וא"כ אמאי חייב לדידיה נימא אי הוה מודינא מפטרנא כדהקשו בגמ' ע"כ לא הבנתי כוונת קושייתו ז"ל דאם ר"ל ומכח קושיא זו של הש"ס צריכין לתרץ בשתפסוהו ב"ד והדרא קושיית הראב"ד ז"ל על רבינו ז"ל. זה אפשר שזה התירוץ אינו עולה כי אם לקושיית הוה מעריקנא ליה לאגמא אבל לקושיית הוה מודינא ומפטרנא אי אפשר לתרץ כך שלא יכול לומר שתפסוהו ב"ד כי אם לאחר שבאו עדים ונתחייב וכדי שלא יבריח אותו תופסים אותו וטענתו היא דהוה מודינא קודם שיבואו עדים ומפטרנא וקודם שיבואו עדים מהיכא ידעי ב"ד עד שתפסוהו ואם על פי הניזק שבא ואמר לב"ד ושלחו ב"ד ותפסו לשור אע"פ שלא באו עדים עדיין שחששו לדברי הניזק סוף סוף מאי מעלה ומוריד אותה תפיסה באותה שעה היה מודה באותה שעה ומיפטר כיון שעדיין לא באו עדים ולמאי חזיא אותה תפיסה וא"כ ודאי הוא שהתירוץ של הש"ס שתירץ כשתפסוהו הוא דוקא לקושיית דהוה מעריקנא ליה לאגמא אבל קושיית הוה מודינא ומפטר עדיין במקומה עומדת ומשום זה רבינו לא כתב כשתפסוהו משום דאע"ג שהוא סבר דפלגא נזקא קנסא ותוקשה קושיא זו דש"ס תירוץ זה לא יעלה לה ארוכה כנ"ל ולאו מכח קושיא זו נדחי לברייתא סתמית ולהכי פסק לה רבינו ואם לקושיית דהוה מעריקנא ליה לאגמא שתחול גם לדעת רבינו שאע"פ שלא הודה ובאו עדים היה בידו להבריח אותו לאגמא וא"כ היה לו לרבינו לומר כשתפסוהו כמו שתירצו בש"ס לזאת הקושיא הרי כבר תריץ ליה ה"ה ז"ל דהוא סובר כר"ע. ואם כוונתו של הרל"מ ז"ל היא על ה"ה דמה תיקן על רבינו בזה הרי עדיין תוקשה הקושיא השנייה דהוה מודינא ומיפטר זאת הקושיא לא תוקשה על רבינו ז"ל על הברייתא וה"ה תירץ הקושיא דתוקשה לדברי רבינו דוקא ודוק

הלכה י"ב הרי שאכלה פירות דקל וכו' כמה היה שוה וכמה היה עושה עכ"ל נראה דרבינו מפרש לההיא דקש קשבא מחבריה איירי אפירות קשבא ומה שהכריחו לרבינו לפרש הכי ולא כפשטא דשמעתתא דאיירי אדקל עצמו משום דמצינו בש"ס דא"ל רב נחמן בששים דהוא דין הפירות וכן רבא שהשיבו אם אמרו בנזקי גופו וכו' ואם איירי אדקל יאמר לו ג"כ ואם אמרו בנזקי הפירות יאמרו בדקל עצמו אלמא דאיירי בפירות הדקל וסובר שלא יש חילוק בין נזקי גופו לנזקי ממונו כרב נחמן ואפי' רבא שרצה לעשות חילוק בין נזקי גופו לנזקי ממונו הא אביי אותביה ושתק אלמא דכך היא הלכתא וסבר שמה שאמרו בלישנא בתרא שמו דקלא אגב קטינא דארעא קאי אשיעור קודם דהוא ששים ופסק כלישנא בתרא ואתו דברי רבינו על נכון ודוק

פרק ה' כ"מ עשרה תנאים התנה וכו' וצ"ל שסובר רבינו דמדחזינן דפרק המניח וכו' וכו' ופסקה בפי"ו מהל' אלו עכ"ל הקושיא על זה היא מבוארת דאמרינן התם והא כי אתא רבין אמר ר"י א' אילן הנוטע וכו' אלא מאן תנא י' תנאים התנה יהושע ריב"ל הוא ופירש"י ור"י פליג עליה ע"כ וא"כ איך פסק רבינו לההיא דר"י בפ"כ מהל' בכורים יעו"ש והרל"מ הניח קושיא זאת בצ"ע ולעד"ן שרבינו ז"ל סובר כיון דאפשר לומר דר"י ור' ישמעאל ור' יוחנן מודים בהאי עשרה תנאים שלא מצינו שחלקו בפי' להכי פסק להאי דריב"ל בכאן וג"כ פסק כרבי יהודה שיש תנאי אחר ולא כריב"ל שהוא אימורא וג"כ פסק כרבי יוחנן שיש תנאי אחר ולא כריב"ל שאמר עשרה דוקא ומה שפסק דלא כר' ישמעאל לאו משום דסובר כריב"ל דאמר עשרה תנאים דוקא דאיך אפשר לומר כך והא רבי ישמעאל תנא וריב"ל אימורא אלא משום דמצינו בפ' הגוזל בתרא מתני' דקתני ברישא בסתם דלא כר"י ואח"כ הביא דברי ר"י משמע דלאו הלכתא כר"י ומה שכתב בכאן י' תנאים התנה יהושע לאו דס"ל שלא יש תנאי אחר אלא שהביא דברי ריב"ל בכאן דאיירי בדין