שלל דוד מא

אמאי משלם חצי נזק כדין נזק צרורות הוה להו לשלם רביע דוקא דהא משונה הוא: וכתב עוד ז"ל וז"ל והא פירושא עדיפא דהוי דומיא דפרכא דלעיל דפריך גבי ברייתא דבהמה שהטילה גללים לעיסה והא משונה הוא ומשני דדחיק ליה עלמא דהתם פירושא ודאי כדכתיבנא דפריך בין לסומכוס בין לרבנן דליכא לפרושי התם מאי דפריש הכא ה"ה ע"כ ובאמת תמהתי על זה דלמה לא נפרש התם כמו הכא דא"כ תקשי נמי התם אמאי פסק רבינו דמשלם חצי נזק כמו שהוקשה לו הכא אלא ודאי שמפרש התם ג"כ דקושיא היא דוקא לסומכוס אבל לרבנן אע"פ שמסופק לן אם יש שינוי לצרורות או אין שינוי דוקא ביש שינוי בגוף המעשה כגון התזת צרורות ע"י ביעוט אבל באין שינוי בגוף המעשה כגון הטלת גללים לעיסה אע"פ שאין דרכה להטיל גללים לעיסה אין זה שינוי בצרורות אלא תולדה דקרן הוא כמו שמפרש הכא בתרנגול שתקע דממש דומה לתרנגול שהכניס ראשו לאויר הכלי ותקע דשינה שאין דרכו להכניס ראשו לאויר הכלי כן הבהמה שינתה שאין דרכה להטיל בתוך העיסה וכמו שבתרנגול חשיב ליה דזה אינו שינוי בגוף המעשה דצרורות כי אם תולדה דקרן כך בבהמה לא יש שינוי בגוף המעשה דצרורות כי אם תולדה דקרן ובאמת שכוונת הרב המגיד ז"ל אף על התם דדומה ממש שלא מצאתי הפרש ביניהם ודוק

הלכה י' וכן סוס שצנף וכו' שהרי הוא כבור המתגלגל ע"כ דברי רבינו הם מבוארי' שצ"ל כיון שנשבר ע"י גלגול הוה ליה כאילו צרורות ואינו חייב אלא חצי נזק ומה שאמר בש"ס אמר רב הונא לא שנו חבל בנקשר מאליו אבל בקשרו אדם חייב דמשמע שהוא נזק שלם דקס"ד דקאי אמתני' הוא בתר דנח דלא דמי לצרורות וכמ"ש שם התוס' וכשהקשה אדברי רב הונא ואמר אלא מתני' באדויי אדיוה הוא דהיינו לומר שמתני' איירי בצרורות וכשנשבר על ידי גלגול הוא דומה לצרורות ע"ז וכשאמר בש"ס אלא דברי רב הונא בעלמא אתמר בדליל של הפקר בנקשר מאליו פטור יהיה פירוש קשרו אדם חייב הוא חצי נזק וכשנשבר על ידי גלגול ועל זה אמר משום מאי מחייב דהיינו כיון שמחייבת ליה משום נזק צרורות הא אין זה ממונו עד שאתה מחייב אותו משום צרורות דהיינו דבשלמא כמו שעלה על דעתינו מעיקרא דדברי רב הונא אמתני' ופירוש חייב הוא נזק שלם מוכרח להעמיד אותו בתר דנח ומשום בור ועל זה לא שאל מקודם משום מאי מחייב דהוא ודאי משום בור אבל עכשיו דהוא חצי נזק דהוא צרורות משום מאי מחייב הרי זה צרורות תולדה לזה השיב לו רב הונא בר מנוח משום בור המתגלגל דהיינו אע"ג שהוא צרורות דתרנגול כיון שהוא קשרו הוה ליה כבור המתגלגל שהוא חייב ג"כ חייב הכא בדינו שהוא צרורות שהוא חצי נזק כיון שהוא עשה זה הצרורות

וכתב הראב"ד ז"ל על דברי רבינו וז"ל דבר זה איני יודע וכו' מעתה בנקשר החוט מאליו אמאי פטור מ"מ צרורות דתרנגול הוא ואפי' בחוט של הפקר וכו' ע"כ לא ידעתי מאי מקשה דהרי הש"ס בפירוש כך ס"ל וז"ל אלא חייב בעל התרנגול מאי שנא כוליה נזק דלא דכתיב כי יפתח איש בור ולא שור בור חצי נזק נמי איש בור ולא שור בור ע"כ דמשמע להדיא כיון דלא קשרו היה פטור לגמרי ומה שהקשה אח"כ ממה שכתבתי לא יש קושיא עוד על דברי רבינו כיון שנשבר על ידי גלגול בעל החוט חייב חצי נזק משום צרורות שהתרנגול הוא דעשה לצרורות כיון שהוא עשה אותם בעל החוט על ידי החוט שלו שאם לא עשה החוט לא היה התרנגול מזיק הוה ליה כבורו המתגלגל דחייב העושה אותו ג"כ חייב בעל החוט מה שהזיק בורו המתגלגל שהוא החוט שהוא חצי נזק דצרורות כנז' ומעתה לא יש שום קושיא עוד על דברי רבינו ודוק

הרב המגיד בד"ה במה דברים אמורים כששמר בעל הגחלת וכו' וגורסין ולחייב בעל הגחלת עכ"ל פי' דרבינו שכתב אבל אם לא שמר אותו בעל האש חייב על שריפת הגדיש הוא קאי גם על הרישא דבבא שלמעלה מבבא זו שעל שאר הגדיש חצי נזק שאם לא שמר בעל הגחלת אשו בעל הכלב אינו חייב כי אם על אכילת החררה ועל מקומה ובעל האש הוא חייב על שריפת הגדיש ובעל הכלב פטור א"כ ודאי הוא דלא גריס בש"ס ולחייב נמי בעל גחלת משום דבש"ס שאמרו ולחייב נמי בעל גחלת קאי אמתני' דקתני ועל הגדיש משלם חצי נזק לזה קא מקשה דלחייב נמי בעל הגחלת החצי השני וכמו שפירש שם רש"י ז"ל וז"ל ה"ג וליחייב נמי בעל הגחלת דהא בין למר ובין מר משום ממונו אית להו הלכך לר' יוחנן דאמר לעיל על הגדיש משלם חצי נזק דצרורות הן לשלם בעל הגחלת חצי האחר דהא ממונו הוא וריש לקיש דאמר על הגדיש כולו הוי פטור לשלם בעל הגחלת כוליה ע"כ דנמצא לפי זה שאם לא אמר אשו לדברי ר' יוחנן שהוא רישא דבבא שלמעלה בעל הכלב משלם חצי הגדיש ובעל הגחלת משלם חצי נזק ואלו רבינו פסק דבעל הכלב אינו חייב על הגדיש כלל אלא ודאי דרבינו לא גריס ולחייב נמי בעל הגחלת אלא ולחייב בעל הגדיש דהיינו שהוא לבדו משלם חצי נזק דקתני במתני' ותירץ לו כששמר גחלתו דנמצא שאם לא שמר גחלתו בעל הוא דמשלם את הגדיש וסובר רבינו אע"ג כיון שלא שמר אשו חייב על שריפת הגדיש מ"מ בעל הכלב חייב על אכילת החררה ועל מקומה דסברא הוא דלא מקשה בש"ס ולחייב בעל הגחלת אלא על מקום שדלקה האש מאליה שהוא ממקום גחלת ואילך אבל על אכילת החררה שעשה אותה הכלב ועל מקומה דאורחיה הוא דבידים עבד ודאי הוא שאינו מתחייב כי אם בעל הכלב ולהכי פסק בכאן רבינו שבעל הכלב חייב על אכילת החררה ועל מקומה ואתו דברי הרב המגיד ז"ל על נכון ועיין להרל"מ בד"ה במה דברים וכו' מה שהקשה על ה"ה ולפי דברינו אלה ליכא שום קושיא כלל ודוק

פרק ג' לח"מ בד"ה סל שיש בו לחם וכו' וכיון שכן פסק כלישנא בתרא וכו' ובבהמה כתב דאין אורחיה בבשר ותבשיל משום דלישנא בתרא דמוקי לה בבהמה הרי בשר ותבשיל לאו אורחיה בבהמה ע"כ דהיינו דמה שאמרו ואב"א לעולם בבהמה ובפתורא הוא קאי על פת אבל בבשר ותבשיל אין אורחא לגמרי ובאמת שזה דוחק גדול דברייתא קתני סתמא פת ובשר ותבשיל