שלל דוד לח

דברי ההשגה שהרי כל עיקר קושיית הר"ז הלוי הוא דאמרינן דדברי ר' יוחנן איירי בהיכא דלא אפשר ומזה לא הזכיר הראב"ד דהוא עסיק לומר דלדברי רב אסי דהיכא דאפשר בעשרה מצוה למהדר עליה והיכא דלא אפשר ודאי קורין ביחיד ודלא כסברת הרי"ף שדחה דבריו מהלכתא וכן נראה מדברי הרב המגיד מדקא משיג על דברי הראב"ד דאמר דרב אסי לא אמר אין קורין דלישתמע עכובא אלא קורין וכו' דמשמע דאי אפשר לומר דהרי"ף סובר בדברי רב אסי דאין ביחיד כלל עד שדחה דבריו דזה אי אפשר שלא אמר אין קורין דלישתמע עיכובא ובודאי ידע שלא לעיכובא קאמר רב אסי אלא דמצוה להדורי על עשרה ואעפ"כ דחה דבריו דאין צריך להדורי אעשרה וכמו דברי ר' יוחנן דאמר ביחיד יצא אפי' היכא דאפשר וגם פירוש השני שאמר ואפשר לומר דהוא הבין בדברי הראב"ד ז"ל שהקשה להרי"ף ז"ל דאמאי דחה לדרב אסי לגמרי נהי דלית הלכתא כוותיה מההיא דרבי יוחנן וכו' מ"מ מיחש מיהא חיישינן כי היכי דחייש רב גופיה והיכא דאפשר למהדר בתר עשרה מצוה למהדר ע"כ. גם זה הפירוש לא נראה לע"ד דא"כ מאי משיג ה"ה שאמר ולכך השיג עליו ה"ה ז"ל דהיכי קאמר הכי דא"כ פי' היינו דעת רב אסי ממש וכיון דהוא מודה דלית הלכתא כרב אסי משום דאין הלכה כתלמיד במקום הרב א"כ ודאי דלא חיישינן כרב אשי כלל ע"כ דזה אי אפשר כיון דהכוונה דהיה לו לחוש לדרב אסי כמו רב גופיה שחש לדרב אסי שמשמע דרב אסי סובר דבעי עשרה מ"מ אלא לכתחלה יש לחוש לדבריו למהדר בתר עשרה כמו שרב גופיה שפליג עליה וחש לדבריו דהיינו לכתחלה וא"כ לא אמרינן שזה דעת רב אסי שודאי דעת רב אסי בעי עשרה מ"מ ואם ליכא עשרה אין קורין אבל יש לחוש לכתחלה למהדר בתר עשרה

ועוד דאם כך כוונת הרב המגיד דהבין בדברי הראב"ד שהקשה להרי"ף לחוש לדרב אסי וכו' והשיג עליו דא"כ ודאי דלא חיישינן לדרב אסי כלל ע"כ כיון דא"כ היינו דעת רב אסי דכך משמעות הראב"ד למה צריך ה"ה להביא ראייה ממה שלא אמר רב אסי אין קורין וכו' כיון שדעת הראב"ד כך הוא שסובר שזה דעת רב אסי למה צריך להביא ראיה ממה שלא אמר אין קורין וכו' שהיה לו להשיג עליו על סברתו זאת בלא להביא שצריך להביא ראיה. אבל לפי מה שפירשתי אתי שפיר שמביא ראיה מדלא אמר אין קורין משמע דליכא עיכובא קאמר להדיא ובודאי שהרי"ף ידע זה ואעפ"כ הוא דחה דבריו דהכוונה דאין צריך למהדר אעשרה וכמו פשט דברי ר' יוחנן דהוא דאף בדאפשר בעשרה קורין ביחיד ודוק

דין י' וכרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו אם אין ביניהן יתר על אלפים אמה ה"ז ככרך וקורין בט"ו ע"כ עיין להכ"מ שכתב על זה בסוף הדבור בז"הל. ועוד אפשר בדרך אחרת דכי קאמר אם אין בניהם אלפים ה"פ כשתתן חבל מעיר לעיר באויר לא מדה בקרקע ונכון הוא לדעת הר"ן ע"ב פירוש הדברים דקאי אתרווייהו דגם בנראה בעינן שיהא בתוך אלפים ומקרי אינו סמוך לפי דמשחינן בחבל באויר משא"כ בסמוך לא משחינן אלא במדת הליכה בקרקע שהוא פחות ממדת החבל באויר

פרק ג' דין ה' בכל יום ויום משמונת הימים אלו וכו' ולמה אין מברכין על י"ט שני והם לא תקנוהו אלא מפני הספק כדי שלא יזלזלו בו ע"כ. הנה מדברי השגת הראב"ד שכתב אבל רבא חלק עליו ואמר שאין הטעם לדמאי אלא מפני שרוב ע"ה מעשרין הם אבל ספק אחר אפי' בדרבנן מברכין ע"כ משמע דלרבא כל שהוא ספק אפי' בדרבנן מברכין ולהכי משיג על רבינו שהוא מבין דבריו דסבר רבינו בכל מין ספק בדרבנן הין מברכין ומה שכתב אבל דבר שהוא מדבריהם ועיקר עשייתן לו מפני הספק הוא לרבותא דזה כמו מצוה של דבריהם ממש אפ"ה אין מברכין כ"ש בדבר של דבריהם ונפל הספק בו שאין מברכין דעל זה קא משיג דזה לאביי שאמר ספק דבריהם לא בעי ברכה דכל מין ספק של דבריהם לא בעי ברכה. אבל לרבא דפליג על דברי אביי ואמר שהטעם של הדמאי הוא משום שרוב ע"ה מעשרין הם אע"פ שיש בזה כמו של דבריהם ממש. מ"מ כיון שבא ליפלוג על אביי על הכל פליג ובכל מין ספק מברכין ועל זה כתב הרב המגיד ודעת רבינו והגאונים ז"ל לפרש דרבא לא פליג אהאי טעמא דאביי דהא בהדיא אמרינן בברכות דף כ"א ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ק"ש. מ"ט ק"ש דרבנן אלמא כל ספק דדבריהם לא בעי מהדר וברוכי אלא טעמא דרבא כיון דתקינו רבנן וגזרו על הדמאי כמצוה של דבריהם ממש הוי להו לתקוני בברכה אלא משום דרוב ע"ה מעשרין הן עבוד רבנן דלא לימרו כדאורייתא דמי להו לרבנן ע"כ דהיינו שלא בא רבא ליפלוג אביי אבל דבריו שאמר ספק דבריהם לא בעי ברכה דמשמע דכל מין ספק קאמר ופליג עליה אלא לא פליג אלא בהאי דוקא שהוא כיון דתקנו רבנן משום ספק הוה ליה כודאי של דבריהם ממש דבזה הוא דפליג אאביי. וא"כ אזדא לה השגת הראב"ד דאמר דלרבא דכל מין ספק אחר ברוכי בעי אלא דגם לרבא אין מברכין אבל ודאי דרבינו ס"ל כאביי דגם בדבר שתקנו רבנן על הספק אין מברכין וטעמא דמברכין על י"ט שני הוא כדי שלא יזלזלו בו ופסק הכי משום דבש"ס קא שקלי וטרו בדברי אביי ותרצו משום יזלזלו בי"ט שני: וראיתי בהלכות מילה בסוף מה שהשיב רבינו לחכמי לוניל בתוך דבריו וז"ל ופריק אביי ואמר דבר שעיקר תקנתו מצוה מדבריהם ולא תקנתו מפני הספק תקנו עליו ברכה כגון נר חנוכה ומקרא מגלה ועירוב ונ"י אבל דבר שעיקר תקנתו מן הספק כגון מעשר דמאי לא תקנו עליו ברכה וכו' והקשינו על אביי וכו' ופריק אביי ואמר הכי השתא התם כי היכי דלא ליזלזלו ביה ולהכי תקינו ליה ברכה אבל שאר הדברים שעיקר תקנתם מפני הספק לא תקנו לו ברכה ולפיכך לא תקנו לו ברכה על מעשר של דמאי וכו'. אין הכוונה דרבינו הוא סובר דסוגיין לא איירי אלא כשעיקר תקנתו על הספק לחודיה ועל דא קאמר אביי ספק דדבריהם לא בעי ברכה דודאי דכ"ש הוא דמה בזה שהוא כעין של דבריהם ודאי לא תקנו ברכה כ"ש בספק אחר דודאי דדברי אביי על כל מין ספק איירי ורבינו שתפס זה דברי הסוגיא בשעיקר תקנתו על הספק הוא הוא משום שהקשו מהדמאי שהוא עיקר תקנתו על