שלל דוד לז

ובאשר לא שייך אלא באחד או בחג המצות או בחג הסוכות א"כ לא ידעינן בהיכן נעשה הק"ו ואפשר דמספקא היינו אומרים שחג הסוכות טעון מצה וחג המצות טעון סוכה. ואם לא כתב קרא כי אם אחר הזה הוה אמרינן דקרא לא אתא אלא להודיענו המקום אשר נעשה בו הק"ו דאם אתא הזה בחג המצות הזה אמרינן דקרא לא אתא אלא ללמדנו שלא עושה אותו ק"ו בחג הסוכות ויהיה טעון מצה דלהכי כתב זה לומר זה טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה אבל אה"נ שנעשה הק"ו גבי חג המצות ונאמר אם חג הסוכות שאין טעון מצה טעון סוכה חג המצות שטעון מצה אינו דין שטעון סוכה שבזה אנו שעושין הק"ו שיש בידינו לעשות שבחג הסוכות גילה לנו הכתוב מהזה שלא נעשה בו הק"ו שכל כוונת הכתוב הוא ללמדנו שלא נעשה בו הק"ו אבל בחג המצות אנו עושים הק"ו להכי אתא קרא הזה דחג הסוכות ללמדנו שלא נעשה בו הק"ו ג"כ וכן אי לא כתב קרא הזה אלא בחג הסוכות לבד היינו אומרים דלא בא הכתוב אלא ללמדנו שלא נעשה הק"ו בחג המצות ויהיה טעון סוכה אבל בחג הסוכות אה"נ עושין הק"ו ויהיה טעון מצה. להכי אצטריך הזה דחג המצות ללמדנו שלא נעשה בו הק"ו דנמצא דתרי הזה אצטריכו תרווייהו לומר שלא נעשה בשום אחר הק"ו ואין בכל אחד מהם אלא מה שכתוב בו דוקא זה כוונת התירוץ ודוק: הלכות סוכה

פרק ו' דין י"ב וכזה היה מנהג רבותיו ורבני ספרד לקדש מעומד בליל ראשון של חג הסוכות כמו שביארנו ע"כ. כתב הרב המגיד וז"ל וכתב רבינו מקדש מעומד לפי שאמרו ז"ל כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן ונמצא שראוי לברך קודם שישב וזה הוא מנהג רבותינו ע"כ פירוש דמנהג רבותיו הוא כמנהג רבינו דמקדש מעומד כדי שיברך קודם שישב וכמו שכתב בסוף הדיבור ולדעת רבינו ורבותי וכו'. ולפי זה מה שכתב ונראה לקיים מנהגו ומנהגנו הוא דמנהגו של הרב המגיד הוא כמנהג הראב"ד שלא היו עושים כמנהג רבותיו דהם עושים כדברי רבינו והוא בא לקיים מנהג הראב"ד ומנהגו שהם עושים כדברי הראב"ד לפי כשאמרו לישב רצו לומר לעמוד וכו' וקרוי עובר לעשייתן לפי שכל שעה היא קודמת לשעה אחרת וכל היום נמשך מצוותה אבל לדעת רבינו ולדעת רבותיו של ה"ה שהם סוברים כדברי רבינו דמברך מעומד קודם שיברך לישב דבעי קודם שיתחיל המצוה דכיון שמוכרח לומר דאפי' לא ישב ואכל ושתה מעומד יצא ידי חובתו שאינו מתחייב לישב דישב לאו דוקא שבזה מודה רבינו בודאי א"כ הברכה שמברך לישב הוא לעמוד והוא סובר דבעי קודם ממש. א"כ היה לו לברך קודם הכניסה שהרי כיון שנכנס התחיל במצוה וצריך להיות קודם כך נ"ל פירוש דברי ה"ה

ונלע"ד לתרץ זה שס"ל לרבינו ורבותיו כיון שתקנו ברכה זו לישב כלשון הכתוב תשבו לכן צריך שיברך מעומד קודם שישב: הלכות מגילה וחנוכה

פרק א' דין ז' וכל אלו שמקדימין וקוראין קודם י"ד אין קוראין אותה בפחות מעשרה כתב הראב"ד בהשגות א"א ואף בי"ד עצמו מצוה בי' כרב אסי וכו' כוונת דבריו בזה דמשמע מדברי רבינו דביום י"ד עצמו אין צריך למהדר לכתחלה על עשרה ועל זה קא משיג דלמה לא יחזור על עשרה לכתחלה ביום י"ד עצמו דהא רב גופיה דפליג על רב אסי חש להא דרב אסי ואמר ומאי דכתב הרב ז"ל בהלכות ודחה לרב אסי לאו מלתא היא דהיכא דאפשר למהוי בעשרה מצוה למהדר עלייהו והיכא דלא אפשר ודאי קרי ביחיד דהיינו קא מתמה על הרי"ף שדחה דברי רב אסי דמשמע שהוא סובר דרב אסי סובר שאם אין עשרה אין קורין אותה להכי דחה דבריו דודאי דהיכא דלא אפשר קורין ביחיד גם לדברי רב אסי. ועל זה כתב ה"ה וזה דעת רב אסי ממש דודאי אפי' רב אסי לא אמר אין קורין דלישתמע עכובא אלא קוראין אותה בי' קאמר היכא דאפשר דהיינו הרי"ף ידע דרב אסי לא אמר עיכובא עשר' אין קורין. דרב אסי אמר דהיכא דאפשר קורין אותה בעשרה ולכן צריך לחזור אחריהם והרי"ף דחה דבריו בזה דאין צריך לחזור אחריהם. ומ"מ אי איכא עשרה עדיף טפי משום ברוב עם הדרת מלך וכן הרשב"א הכריע כדברי הלכות כזה כמ"ש אח"כ

וראיתי להלח"מ שבתחלה אמר דלפי הנראה דכוונת השגת הראב"ד שהקשה עליו מה שהקשה על הרי"ף ז"ל הר"ז הלוי ז"ל דהוא דחה להא דרב אסי משום דאמר רבי יוחנן לקמן דבין הכתובים לא יצא ה"מ בציבור אבל ביחיד יצא אלמא משמע דקורין אותה ביחיד דמשום זה דחה הרי"ף דברי רב אסי כיון שר' יוחנן ס"ל דקורין ביחיד שאמר אבל ביחיד יצא. וא"כ נימא דהלכתא כרב אסי דעד לא קאמר רב אסי אלא דמצוה להדורי היכא דאפשר אבל היכא דלא אפשר יצא וא"כ ר"י דאמר לקמן יצא הוא היכא דלא אפשר ע"כ. ואנכי לא נראה דכך פירוש