שלל דוד לו

כתב שם ואם נמצא בהם טעם חלב והיה בהם ממשו הרי אלו אסורין מן התורה וכו' כיצד הוא ממשו כגון שהיה מן החלב כזית בכל שלש בצים מן התערובת אם אכל מן הגריסין האלו כשלש בצים הואיל ויש בהם כזית מן החלב לוקה שהרי טעם האסור וממשו קיים ע"כ דודאי דמאי דכתב רבינו לוקה לאו דוקא מלקות וה"ה כרת דחלב ודם דלא איירי אלא לענין לומר שאיסורין מן התורה אבל כאן שכתב ובאר שאין בו כרת אלא מלקות תקשי בודאי: ואני בעניי נ"ל לתרץ קושיא זו ממה שכתב רבינו כל מחמצת לא תאכלו והלא לפי דברי הרב המגיד הנזכר שרבינו פסק כחכמים היאך כתב שנאמר כל מחמצת לא תאכלו והלא לרבנן לא דרשי כל מחמצת אלא ר"א הוא דדריש ליה אלא רבינו דייק מדקתני מתניתין הרי אלו באזהרה דמשמע דאין בו כרת ואין זה אלא דמשמע לתנא דמתניתין שהם חכמים כנז' דאע"פ דלא דרשי ליה כר"א לחייבו אע"פ שאין בו כזית בכדי אכילת פרס מ"מ כיון דמשמעות הקרא על התערובת הוי בא להקל עליו משאר איסורין שלא לחייבו כמו שאכל החמץ עצמו לענין חיוב כרת אלא באזהרה כן נ"ל לפרש דברי ה"ה

דין ח' אסור לאכול חמץ וכו' כתב הרב המגיד הלכך קיימא לן כר' שמעון בחדא דהיינו לאחר וכר"י בלפני וזהו שאמרו פ"ק דכ"ע חמץ משש שעות ולמעלה אסור מנא לן ושקלו וטרו בהא ואמר רבא לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים ורבא גופיה הוא דפסק כר' שמעון בפרק כל שעה שמע מינה דהלכה כר' שמעון דוקא בלאחר אבל בלפני הלכה כר"י ע"כ. והרב לח"מ הקשה על זה מאי ראיה היא זו הא לעולם דהלכה כר"ש ומאי דמפקי מהתם לא תשחט הפסח וכו' לא הוי אלא עשה או איסורא וכו'. אבל לא הזהיר על החמץ שלא יאכלוהו וכו'. ולי נראה דכוונת ה"ה דשם רבא קאמר האי טעמא על דברי ר' יהודה ור"מ דתנן התם שהביא הש"ס וקאמר הש"ס דכולי עלמא מיהא חמץ משש שעות ולמעלה אסור מנלן וכו' ורבא אמר האי טעמא לא תשחט על חמץ דם זבחי וכו' ורבי יהודה אית ליה דעובר בלא תעשה ועליה אמר רבא משום דכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי וכו' דקא יהיב טעמא על מה שאמר רבי יהודה דעובר בלא תעשה

פרק ב' דין א' מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו וכו'. הנה ממה שכתב בדין כ' ומה היא השבתה זו האמורה בתורה שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר משמע דמה שכתב בתחלה מצות עשה מן התורה להשבית החמץ הוא שיבטלו וכו' דהיינו על החמץ שלא ביערו שלא ראה אותו הרי הוא עושה שיבטלנו דהראשון זה הוא יום ארבעה עשר וכתב ראיה לדבר זה מה שכתוב בתורה לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים דהיינו ממה שכתבה תורה לא תעשה לשוחט הפסח ועדיין החמץ קיים אלמא שביום ארבעה עשר איירי מצות עשה של השבתת חמץ הנז' והשתא תרווייהו צריכי דביום הראשון תשביתו שאור שהוא בא למצות עשה של ההשבתה ומקרא דלא תשחט על חמץ לעבור בלאו אם שחט הפסח ועדיין החמץ אצלו דמניה נשמע שצריך לבער החמץ קודם זמן שחיטת הפסח וא"כ מה שכתוב ביום הראשון תשביתו שאור גם לבטלו הוא ביום ארבעה עשר דתרי קראי צריכי לעצמם אחד להשבתה כנז' שהוא באופן הנז' ואחד לעבור בלא תעשה אם שחט הפסח ועדיין יש לו כזית חמץ כן ריהטא של דברי רבינו לפי הגירסא שלפנינו ודוק. ומה שכתב רבינו אח"כ ומדברי סופרים לחפש אחר החמץ וכו' הכוונה דמדברי תורה אם החמץ הוא לפניו צריך ביעור. ויבטל משום החמץ שאין רואה אותו אבל מדברי סופרים צריך לחפש אחר החמץ במחבואות ובחורים ולבדוק אפי' שאין רואה אותו שאין לפרש שכוונת רבינו דהביטול מהני אפי' להחמץ הידוע ואין צריך לבער דהא כתב ראיה לדבר זה מה שכתוב בתורה לא תשחט על חמץ דם זבחי כלומר לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים אלמא שכוונת רבינו הוא לבער החמץ קודם זמן שחיטת הפסח וכמ"ש לעיל אלא דקשה מההיא דגלוסקא יפה דפריך וכי משכחת לה לבטלה דמדקאמר לבטלה אלמא דאין צריך ביעור אלא ביטול בעלמא סגי וההיא דתלמיד היושב לפני רבו וההיא ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו וכהנה בש"ס דביטול בעלמא מהני לחמץ ידוע ואין צריך לבער: ונראה לי לתרץ דכיון דביטול סגי לחמץ שאינו ידוע דהביטול הוא כמו שביער אותו ראו חכמים שבאותם המקומות הם כאלו אין חמץ ידוע וסגי להו ביטול וג"כ להא שכתב רבינו בפ"ג דין ג' חל י"ד להיות בשבת וכו' ואם נשאר מן החמץ ביום השבת אחר ארבעה שעות מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי י"ט הראשון ומבערו ע"כ שהוא כיון שאי אפשר לבערו סגי ליה בביטול

פרק ו' דין א' מצות עשה מן התורה וכו' עיין במש"ל במ"ש ותמיהא לי מלתא דלמאי אצטריך קרא למכתב זה גבי מצה למעוטי חג הסוכות ממצה וגבי סוכה למעוטי חג המצות מסוכה לא לכתוב אלא או זה דחג המצות או זה דחג הסוכות ואנו ממעטים סוכה ממצה ומצה מסוכה וכו' היינו ממעטים חג המצות מסוכה ממשמעותיה דקרא וחג הסוכות ממצה מדאצטריך קרא למעוטי חג המצות מסוכה וכדכתיבנא לעיל ע"כ דבריו מבוארים דלמאי אצטריכו תרי הזה דבאחת אנו יודעים שאין חג הסוכות בעי מצה ואין חג המצות בעי סוכה משום דבמיעוט דמיעט לאחד שלא יהיה בו נמי מה שיש בשני שהיה בו ק"ו ומעטיה קרא מהוה א"כ השני ודאי שלא יהיה בו נמי מה שיש בזה שהרי הק"ו שהיה הוא כך ומה זה שלא יש בו מה שיש בשני טעון מה שכתוב בו השני שיש בו מה שלא יש בהך אינו דין שנוסיף בו מה שיש בהך נמי ואם כן במיעוט אחד דהזה סגי שלא יש בו מה שיש בהך ולמה אצטריכו תרי הזה

ותירץ ונראה לומר דאי לא כתב קרא וכו' ולפ"ז אצטריכו תרווייהו הזה דגבי חג המצות והזה דגבי חג הסוכות עכ"ל: הנה כאשר עשינו דבא הזה משום שהיה לנו לעשות ק"ו ונוסיף בו מה שיש בשני אלמא דשפיר לעשות כך ק"ו וא"כ אם לא באו תרי הזה למעוטי אנן הוה עבדינן ק"ו.