שלל דוד לד

נפש ולאפוקי כתיבה ואריגה ובנין בכל גוונא אסור כמו שכתב אח"כ וכל שאין בהן צורך אכילה אסור כגון כתיבה ואריגה ובנין וכיוצא בהן דהיינו שאלו אע"פ שעשה אותן לצורך אכילה אסור שאלו אין דרך עשייתם בשביל מלאכת אוכל נפש שאפי' הגיבון שהוא בונה אין עיקר הבנין לזה. וכל עיקר כוונת רבינו בהאי העיקר הוא כדי לומר לאפוקי כתיבה ואריגה דהיינו שאפי' עשאן לצורך אכילה כיון שעיקרם אין בהם צורך אכילה וכמ"ש כן נראה לדעתי דעת הדיוט ודוק

דין ה' כל מלאכה שאפשר להעשות מעי"ט וכו' עיין במגיד משנה מה שכתב בנוסח ההשגה של הראב"ד שכוונת הראב"ד להשיג על טעם של רבינו שלפי דברי רבינו גם במחובר דינא הכי שאם יהיה הפסד בתלישתו מעי"ט יהיה מותר לתלשו שלדעתו הוא שלא יהיה מותר אלא בתלוש והוא הרב המגיד אמר שטעם רבינו מספיק יותר מטעם שהזכיר הראב"ד לפי שלדעת רבינו שאע"פ שבחלק יש הפסד אסרו חכמים כיון שבעיקר המלאכה אין הפסד וא"כ בקצירה שאין הפסד בקצירת החטים וכיוצא אם נקצרו מעי"ט אע"פ שבתלישת ירק יש קצת מהם וקצת פירות יש הפסד לא התירו התלישה לחצאין ולהכי הוא מה שאמרו בתלוש ולהכי מספיק טעמו שאסרו ברירה טחינה והרקדה אע"פ שהם בתלוש כיון שלא יש הפסד בהם אם נעשו מעי"ט אבל לטעם שהזכיר הוא שלא הותר אלא בתלוש א"כ אמאי אסרו ברירה וטחינה וההרקדה כיון שהם בתלוש: עוד כתב הרב המגיר וגם לדברי רבינו קשה שהרי התירו שחיקת תבלין מפני שיש בהן הפסד ואע"פ שהיא תולדת טחינה האסורה וא"כ יתירו ג"כ תלישת דברים שיש בהן הפסד אם נתלשו מבערב ע"כ ואנכי איש צעיר נרא' דשחיקת תבלין שאני דלא אסרו אלא המלאכות ממש דגזרו שמא יניח עד יום טוב לעשות אותם שהוא מה שאמרו שמא יניח מלאכתו ביו"ט אבל בשחיקת תבלין לצורך התבשיל לא שייך זה כיון שעשה דבר מזער לפי שעה לא שייך בו שמא יכוין מלאכתו ביו"ט והוא ז"ל תירץ שהקלו במכשירין לפי שאינן נאכלין בעצמן ואין המכוון בהם אלא לתקן בהם דברים אחרים ע"כ. הכוונה כיון שהם באים אלא לתקן בהם דברים אחרים הם נגררים אחר הדברים האחרים המותרים

עוד כתב ויש מי שסבר שהטחינה והקצירה אסורין דבר תורה מפני שעושין מהן לימים הרבה ע"כ. ולפי מה שאסרו בתלישת קצת ירק וקצת פירות אע"פ שאינן עושין מהן לימים הרבה הוא כיון שסתם קצירה לימים הרבה אסרו כל תלישה אפי' הוא דבר של לפי שעה כגון תלישת קצת ירק וקצת פירות אסרו ג"כ שלא יעשו איסור תלישה לחצאין: עוד כתב ואני אומר שמלאכת עבודה כולל כל מה שדרך העבד לעשות לאדוניו וכו' אבל האפייה והלישה והשחיטה והבישול אין אדם מכין מהם לימים הרבה ורוב בני אדם עושין אותם לעצמו כך נראה לי ועדיין צ"ע ע"כ. ולפי זה עדיין צריכין אנו לומר כיון דדרך הקצירה כך הוא לא חילקו בין אם אדם בעצמו תולש ואינו מניח לימים הרבה אלא נאסרת כל הקצירה כיון דהדרך כך הוא ולא הוזהרנו אלא כדי לזכור כי היינו עבדים והיינו עושין מלאכות אלו לאדונינו וסתם קצירה כך הוא דעבד עושה לאדוניו

דין י"א המבשל או האופה בי"ט כדי לאכול בו ביום וכו' כתב הרב המגיד ברייתא פרק י"ט שחל וכו' ואמר רב אשי דטפי החמירו במערים מבמזיד ויתבאר דין זה פרק ששי ומשם למד רבינו דכ"ש במערים לצורך חול שאסור וכן כתבו המפרשים ז"ל עכ"ל. הנה במ"ש דכ"ש במערים לצורך חול שאסור משמע דגם לצורך חול במזיד שמותר דהא אמר כך אחר שכתב ואמר רב אשי דטפי החמירו במערים מבמזיד וא"כ קשה דהא כתב רבינו בדין ט' עשה כדי לאכול בי"ט והותיר מותר לאכול המותר בחול משמע דאם עשה כדי לאכול בחול דאסור לאכול המותר וזאת הקושיא הביאה הל"מ בדין ט' וכתב דהרב מהר"ר לוי בן חביב תירץ דמי"ט לחול אסור ולא כתב רבינו מפני שהחמירו במערים אלא לתת טעם שבשבת אחר י"ט שהזכיר למה הערמה אסור ומזיד מותר. ונתן טעם לדבר לחלק בין אפה מיו"ט לחול לאפה מיו"ט לשבת עכ"ל. ואנכי איש צעיר קשה לי על זה שהרי רבינו כתב בתחלה ובלבד שלא יערים ועלה קאמר ואם הערים אסור ואמר אפילו בשבת אחר י"ט שאינו לחול אם הערים אסור כ"ש אם עשה לחול ועל תרווייהו אמר מפני שהחמירו במערים יותר מן המזיד דגם על העושה לחול במזיד מותר לאכלו. לכן נלע"ד שרבינו כתב בתחלה עשה כדי לאכול ביו"ט והותיר מותר לאכול המותר בחול שזה לא עשה איסור ואח"כ כתב המבשל או האופה כדי לאכול בו ביום או שזימן אורחים ולא באו ונשאר התבשיל והפת דהיינו שאין זה מותר שנשאר אחר האכילה אלא שנשאר כלו אפ"ה מותר כיון שנעשו לצורך י"ט מעיקרא. ועל זה אמר ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור וכו' שהחמירו במערים יותר מן המזיד דהיינו שאם עבר ובשל ואפ"ה במזיד אף על פי שעשה איסור לא נאסר התבשיל והפת וא"כ מה שאמר רבינו מעיקרא כדי לאכול בי"ט והותיר לאו דוקא אלא שאמר הדין בשלא עשה איסור ואח"כ אמר דגם בדיעבד שעשה איסור לא נאסר וכן מבואר בש"ע סי' תק"ג וז"ל ומיהו אם עברה ובשלה או שחט מותר לאכול ע"כ

דין ך' וכשם לאכילה כך אסור לטלטלה וכו' - כתב הרב המגיד ולא כתב רבינו ספק יו"ט ספק חול שכיון שאין לה ביטול פשיטא דספיקא אסורה ע"כ פירוש דבריו כיון שאין לה ביטול שאע"פ שדינא הוא בטלה ברוב ומותרת אעפ"כ כיון שיש לה מתירין אסרינן לה א"כ פשיטא דספקא אסורה אף אם יהיה משום צד דכיון דהיא ספק שלא נאסור אותה מ"מ מטעם דאין לה ביטול נאסור אותה כמו הך דדינא הוא דבטלה ברוב ואינה אסורה ואפ"ה אסרינן לה משום דיש לה מתירין וא"כ ג"כ בהאי דדינא שלא נאסור אותה מ"מ כיון דיש לה מתירין אסרינן לה אפי' אם היה הדין דספק זה יהיה לקולא ומותר דומיא דנתערבה דאפילו באלף לא בטיל דדינה הוא דמותרת דבטלה ברוב ואפ"ה אסרינן לה משום דיש לה מתירין ואמר פשיטא וכו' הכוונה דפשיטא דנלמוד ממנה ג"כ לספקא. ומה שהקשה עליו הלח"מ לא