שלל דוד לג

שאין הלכה כרבי ופטור בכל גוונא בין שתה הרבה או שתה מעט ולפי זה אתו דברי רבינו על נכון שבחומץ חי אפילו שתה הרבה פטור מכרת אבל מזוג במים חייב ודברים צודקים ממה שאמר אח"כ אמור דאמרי אנא חי מזוג מי אמרי ולמה צריך כיון שהוא טובא אפי' חומץ חי אמר עליו אנא דאמרי למה צריך לומר אמור דאמרי אנא חי מזוג מי אמרי הרי כבר מצאנו דהקפיד בדין כיון שהוא בטובא אלא ודאי שעיקר הקפידה כיון שהוא מזוג וכמו שפירשתי: הלכות שביתת יום טוב

דין א' ששת ימים האלו וכו' כתב הרב המגיד ומדברי רבינו שבכלל מלאכת עבודה סתם אינה מלאכת אוכל נפש וכו'. נ"ל פירוש דבריו לפי שבתחלה כתב רבינו שאסרן הכתוב בעשיית מלאכה ואמר אח"כ ושביתת כולן שוה שהן אסורין בכל מלאכת עבודה ששינה ואמר מלאכת עבודה והיה לו לומר ושביתת כולן שוה שהן אסורין בעשיית מלאכה כמו שאמר בתחלה שעלה יאמר ששביתת כולן שוה. וממה שאמר בכל מלאכת עבודה הרי שבא לומר ששביתת כולן שוה בכל מלאכת עבודה דהיינו מלאכה של צורך עבודה דהיא חוץ ממלאכת שהיא לצורך אכילה. ולפי שבראשון ושביעי של חג המצות כתב כל מלאכה לא יעשה בהם. דמשמע אפי' מלאכה שאינה של צורך עבודה ומשמע אפילו מלאכת אוכל נפש על זה כתב שמותר כיון שהוא לצורך אכילה שנאמר אך אשר יאכל לכל וכו'. וכי תימא למאי הוצרך למכתב אך אשר יאכל לכל נפש כיון דכתיב בפרשת אמור מלאכת עבודה הרי משמע דדוקא מלאכה של עבודה אבל שלצורך אכילה מותר ולמה ליה לקרא לכתוב מלאכה סתם דמשמע אפי' מלאכה של אוכל נפש עד דאצטריך לכתוב אך אשר יאכל לכל נפש להתיר מלאכה של צורך אכילה לזה יש לומר דבא הכתוב להודיענו זה שלא אצטריך לכתוב אלא משום דכתב מלאכה סתם וא"כ משמע דמלאכת עבודה דכתב קרא הוא איירי של צורך עבודה ממש ומינה ילפינן לה דבכלל מלאכת עבודה סתם אינה מלאכת אוכל נפש. וא"כ מה שכתב הרב המגיד ומדברי רבינו שבכלל מלאכת עבודה סתם אינה מלאכת אוכל נפש הוא משום דכתב וכל מלאכה וכתב עלה אך אשר יאכל לכל נפש הרי משמע דמלאכת עבודה סתם אינה מלאכת אוכל נפש. ונתבאר זה במ"ש ולא הוצרך רבינו להביא מקרא להתיר מלאכת אוכל נפש אלא מפני ראשון ושביעי של חג המצות וכו' לא תעשה מלאכה כאלו הוא מבאר שלא בא הקרא של אך אשר יאכל לכל נפש וכו' אלא משום דכתב מלאכה סתם אבל מלאכת עבודה משמע הוי דמלאכת עבודה אינה של מלאכת אוכל נפש. ומה שכתוב בפ' אמור מלאכת עבודה הוא משום דשם הוכרח להזכיר עבודה בכל המועדות דבלאו הכי הוה אמינא דבי"ט שלא הזכיר עבודה אסור אפילו במלאכת אוכל נפש לכך מזכיר עבודה בכל המועדות ואגבן הזכיר גם בפסח להודיע דשוו כל המועדות לחג המצות שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש לכל היוצאים מדרשת הכתוב אך אשר יאכל וכו' לכל חילוקי דינים של אוכל נפש כיון דכתב בחג המצות עבודה כמו הנך מועדות לומר דשוין הם כן נ"ל

דין ב' וכל העושה באחד מהן מלאכה שאינה לצורך אכילה כגון שבנה והרס או ארג וכיוצא באלו וכו' הנה מדנקט כגון שבנה והרס וכו' משמע דאיירי במלאכות דלא שייכי בענין האכילה. וא"כ מה שאמר בדין ד' כל מלאכה שחייבין עליה בשבת אם עשה אותה בי"ט שלא לצורך אכילה לוקה הוא איירי במלאכה ששייך בה צורך אכילה אלא שעשה אותה שלא לצורך אכילה אבל לצורך מותר. ומה שחור וכתב ושאר מלאכות כל שיש בו צורך אכילה מותר כגון שחיטה ואפייה ולישה וכיוצא הוא להורות לנו דכל מדי ששייך בו צורך אכילה ואע"פ שהך מלאכה לא עשאה לו לאכילה כגון שחיטה כיון שהיא לצורך אכילה מותר דשאר המלאכות דלא שייך בהם צורך אכילה כגון כתיבה ואריגה ובנין וכיוצא בהן אפילו שעשאה לצורך אכילה כגון אם ארג בגד או בנה מקום לעשות בהם דבר של אכילה וכתיבה כגון אם כתב להביא דבר אכילה וכיוצא אסור. וזהו שכתב רבינו ושאר מלאכות כל שיש בו צורך אכילה מותר כגון שחיטה וכו' דהיינו שעשאה שלא לאכילה והיא מקרייא שאינה לצורך אכילה שהרי אחר שכתב וכן מותר להבעיר אע"פ שאינו לצורך אכילה כתב ושאר מלאכות כל שיש בו צורך אכילה מותר כגון שחיטה וכו' דאיירי שלא עשאה לצורך אכילה כנז' שהרי קאי אמאי שאמר אע"פ שאינו לצורך אכילה וא"כ איירי ג"כ שלא עשאה לצורך אכילה מותר כיון שהיא מלאכה שהיא תעשה לצורך אכילה וההפרש שיש בין ההוצאה דאמרינן בה משום שמתוך שהותרה וכו' הוא משום שאינם נעשים באכילה ושתייה ממש והוי כמו כתיבה ואריגה. וא"כ היו נאסרים אם הוציא האוכלין לר"הר שלא לצורך אכילה וכן הבערה שנראה משום מתוך הוא אלא שרבינו לא ביאר שסמך על מה שאמר בהוצאה וכמו דסבר ר"י דכי היכי דאמרי ב"ה מתוך בהוצאה הכי נמי בהבערה כן נראה פשט דברי רבינו אבל קשה כיצד יאמר רבינו כגון שחיטה ואפייה ולישה מותר דהיינו אע"פ שעשאן שלא לאכול והרי רבינו כתב לקמן ולא הותרה מלאכה שהיא לצורך אכילה אלא כדי ליהנות בה בי"ט לכן נלע"ד לומר דמה שאמר רבינו ושאר מלאכות כל שיש צורך אכילה מותר כגון שחיטה וכו' הוא בשעשה לאכילה דוקא דלא אמרינן מתוך כמו ההוצאה והבערה וזה שאמר כל שיש בו צורך אכילה מותר ואמר כגון שחיטה וכו' לומר דוקא אלו שיש באותה מלאכה אוכל נפש שאלו דרך עשייתם לאוכל