שלל דוד לב

לשלוף הכלי ונמצא שאינו מבטל אלא לפי שעה ודוקא בהפסד מרובה כגון כלי זכוכית. אבל בהפסד מועט כגון בולסא שאמרו שם שהוא הפסד מועט לא התירו להניח כרים וכסתות אפי' בזוטרי דהא קא מקשו על דברי רב הונא אחר שהעמידו דהוא בשולפי זוטרי והכי מקשו והא תניא היתה בהמתו וכו' ותרצו התם בבולסא דליכא הפסד מרובה וכו' הרי דבהפסד מועט אפי' בשליפי זוטרי לא ואע"פ שהוא מבטל כלי מהיכנו אלא לפי שעה שיכול לשלפו אם ירצה. ולפי זה מה שכתב רבינו ונמצא שלא בטל כלי מהיכנו הכוונה שלא בטל כלי מהיכנו אלא לפי שעה וגם בזה אם היו עששיות של זכוכית דהוא הפסד מועט לא חששו דבהפסד מועט לא התירו לבטל כלי מהיכנו אפילו לפי שעה. ועוד כתב ה"ה אלא שהוסיף רבינו להתיר בשקים גדולים אפריקה בנחת מפני הפסד מרובה התירו לטלטל ואפי' ביטול כלי מהיכנו זהו דעתו של רבינו ע"כ דהיינו שרבינו הוסיף להתיר בשקים גדולים אפריקה בנחת ואע"פ שהוא מטלטל הכלים שאינם ניטלים בשבת וא"כ אפי' ביטול כלי מהיכנו אם אי אפשר לפורקן בנחת מותר לבטל כלי מהיכנו בשביל שלא ישברו כיון דהוא הפסד מרובה

דין כ"ז רטיה שפירשה ע"ג כלי וכו'. עיין לדברי הרב המגיד שפי' להשגת הראב"ד שהיא לפי הגירסא שיש לו ומניחין רטיה על גבי המכה לכתחלה במקדש שהוא השיג עליו בזה שמניחין אלא דוקא מחזירין ותמיהא לי שא"כ היה לו לומר אלא מחזירין אותו דוקא אפי' מעל גבי קרקע ואין מניחין אותו לכתחלה אלא כוונת ההשגה היא שבא להשיג על רבינו שאסר להחזירה במדינה אם פירשה ע"ג קרקע שהוא סובר שמותר להחזירה אפי' פירשה על גבי קרקע ואח"כ ראיתי בב"י סי' שכ"ח דהשגת הראב"ד כך היא וכתב שם טעם של הראב"ד שסובר שאף במדינה מותר להחזירה אפי' כשפירשה על גבי קרקע ע"ש. וכן הבין הרב מגדל עוז

פרק כ"ג דין י"ז ומפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על מנה גדולה כנגד מנה קטנה מפני שאין מקפידין ע"כ עיין להרב המגיד ומה שכתב עליו מרן בכ"מ במה שאמר ול"נ דאפי' את"ל דמימרא דרב אידחיא לה גם לענין קובייא וכו' עד סוף הדיבור והוא להעמיד דברי היש סוברין דהפסה אסורה במנה גדולה כנגד קטנה וכ"כ בב"י בסי' שכ"ב על דברי הטור שפסק דאם מנה גדולה כנגד מנה קטנה אסור יע"ש ומ"מ נראה שדברי רבינו הם קיימים כיון שבש"ס קאמרי חסורי מחסרא והכי קתני משמע' דזה אתי גם להלכתא והא איכא לחלק כמ"ש הרב המגיד להכי פסק בפשטא דש"ס: הלכות שביתת עשור

פרק א' דין ג' ומותר לקנב את הירק וכו' כתב הרב המגיד מחלוקת שם בקניבת ירק ופסק כדברי האוסרים דאינון בתראי ותניא כוותייהו ע"כ פירוש דלא פסק כוותייהו אע"ג דאינון בתראי אלא משום דתניא כוותייהו משום דרבי יוחנן דמתיר אית תניא כוותיה וא"כ אפי' אינון בתראי ברייתא דלא כוותייהו אלא משום דאינון ג"כ אית להו ברייתא כוותייהו להכי פסק כוותייהו משום דאינון בתראי

לח"מ ומותר לקנב את הירק וכו' וא"ת היכי קאמר דבשבת אין אסירן אלא משום שבות שאין איסורו אלא דרבנן הא אסירן מן התורה כמו שדרשו בפרק אלו קשרים מיתור דשבתון בברייתא שהבאתי וכו' אף על פי שהוא קצת דחוק שאין זה משמעות דברי הרב המגיד מ"מ ניחא ליה הכי מלתרץ דהך דאמרו באלו קשרים מיתורא דשבתון הוא אסמכתא בעלמא וכמו שכתבו שם התוספות משום דרבינו סתם אסור בקניבת ירק אבל ממה שכתב מקודם ומותר לקנב וכו' משום עגמת נפש משמע דאין איסור קניבת ירק מלאכה היא אלא מדרבנן ולהכי הקילו ביום הכפורים שחל בחול משום עגמת נפש לכן נ"ל דעדיף לומר דרבינו ס"ל כדברי התוס' דהוא אסמכתא בעלמא

דין ה' וכן למדנו מפי השמועה וכו' כתב הרב המגיד דע זה אינו מצוה מיוחדת מן התורה וכו' אחר שהוא ענין מיוחד כפני עצמו ע"כ הנה ממה שכתב אינו מצוה מיוחדת מן התורה משמע שהיא מן התורה אבל לא באה ביחוד למצות עשה שא"כ היה ראוי למנות במנין המצות ואמר ואין לומר שהוא בכלל להתענות לפי שרבינו דעתו להוכיחה משבת שבתון דשבת לענין אכילה ושבתון לעניינים אלו אלמא דאין זה בכלל להתענות ודעת רבינו שהוא מפי השמועה ונקרא ד"ס שכן דרכו של רבינו שדבר שאינו מפורש אלא רבותינו קבלו פירושו מפי השמועה נקרא דברי סופרים ואמר אחר שהוא ענין מיוחד בפני עצמו דהיינו שנתן טעם לדברי רבינו שלמה לא בכלל להתענות הם לפי שהוא ענין מיוחד בפני עצמו לפי שעינוי הכתוב בקרא הוא הלום כמו שאמר רבינו שעינוי שהוא לנפש הוא הצום. ואין ענין לדברים אלו וא"כ אינם בכלל תענו הכתוב בקרא

פרק ב' דין ה' אכל אוכלים שאין ראויים למאכל אדם וכו' עיין מה שהקשה הרב לח"מ ז"ל וכתב שכבר הוקשה לו למרן הב"י ואנכי איש צעיר נ"ל לתרץ כיון שהמשנה קתני לשון חיוב ופיטור א"כ כאשר אמר רב גידל אימור דאמרי אנא פורתא טובא מי אמרי. הכוונה שלא אמרתי בטובא דלא כרבי שהוא חייב אלא פטור אלא שחייב בטובא וכל זה אם היה שאין חילוק בין חי למזוג ואעפ"כ היה לכם להבין שבטובא לא אמרתי שאין הלכה כר' אבל זה שהוא חומץ מזוג במים הוא ברור שלא אמרתי דברי עליו שאין הלכה כרבי שלא אמרתי אלא על חומץ חי שאף על פי שבזה אמרתי