שלל דוד לא

דהא עביד עקירה ואסור. וא"כ על הש"ס ליכא קושיא אבל על רבינו שלא בא לתקן אלא להשמיענו הדין היה לו למנקט ג"כ גם במניח כשהוא עומד ונוטל כשהוא פטור ותירץ על זה שרבינו נקט לרבותא דל"מ כשמניחו כשהוא עומד ונוטלו כשהוא עומד שהוא אסור דהוי עקירה והנחה אלא שאין איסורו מן התורה שהוא בחבירו אלא אפי' דמניחו ונוטלו כשהוא מהלך דהוה אמינא שמותר קמ"ל דאפ"ה אסור ואמר אבל אין לפרש דהך פטור קאי אחבירו וכו' דזה ודאי אין לו שחר מצד עצמו דהיינו מצד עצמו שרבינו קא עסיק ואזיל כמי שעוקר החפץ ומניחו אחבירו. ועוד דלא מקריא עקירה כלל במהלך. והנה רבינו כתב שהרי יש כאן עקירה אבל כאשר נפרש דקאי למי שעוקר ומניח החפץ על חבירו אתי שפיר שיש עקירה באדם המניח אבל מדרבנן ובבהמה שאין האדם המניח עובר משום שביתת בהמתו אלא כשהיא עושה עקירה והנחה וכשהוא מניח כשהיא מהלכת ונוטלו כשהיא מהלכת אין כאן לא עקירה ולא הנחה וכמו שכתב שם רבינו שאין כאן לא עקירה ולא הנחה א"כ באדם כמו הבהמה שהניחו עליו הוא לא עשה לא עקירה ולא הנחה ודוק

פרק ד' דין א' אסור להוציא משא על הבהמה וכו' לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והיה עליו משוי פטור ע"כ. הנה מה שכתב רבינו לפיכך המחמר וכו' משמע דגם המחמר איסורו מעשה זה שכתב שהוא למען ינוח שורך וחמורך וכל בהמתך. וקשה לי כיון דהוא נפיק משום עשה ולהכי פטור א"כ מה שהקשה רבינו והלא לאו מפורש בתורה התירוץ שתירץ שלא יחרוש בה וכיוצא בחרישה הוא מספיק לתירוץ קושייתו. ולמה אמר עוד ונמצא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו דמשמע דהוא בכלל לאו זה אלא משום שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. ולפי פירוש ה"ה בדברי רבינו שאף מחמר הוא בכלל לאו זה אלא משום שיש בלאו זה אזהרה למלאכה שיש בה מיתת ב"ד נפרש דברי רבינו כיון שיש בלאו זה אזהרת מלאכה שיש בה מיתת ב"ד אינו לוקה משום לאו זה ולא נשאר אלא משום למען ינוח שורך וגו' ואינו לוקה משום שאיסורו בא מכלל עשה אבל למה שסובר הרמב"ן ז"ל בדעת רבינו שאין במחמר לאו כלל שלא תעשה כל מלאכה לא בא אלא למלאכות שחייבין עליהן מיתת ב"ד כגון חרישה כמו שהביא דבריו ה"ה. א"כ קשה עליו למה רבינו גמר בדבריו ואמר ונמצא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו ע"כ דמשמע דיש בכלל לאו מחמר אלא משום שיש בו מלאכות שיש כהן אזהרת מיתת ב"ד וכמו שפירש ה"ה. ועוד דאיך שייך לומר שדעת רבינו היא שאין בו לאו כלל והא בדברי ר' יוחנן מפורש דאיכא לאו דהא אמר בלאו נמי לא מחייב דהו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו אלמא דאיכא לאו

דין י"ד כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת וכו' עיין להרב המגיד שכתב וז"ל ואותו שמל וטבל הוא שנאמר עליו למען ינוח עבדך ואמתך כמוך ורבו מוזהר עליו וכו' ואם לענשו בעשה אבל לא לאזהרת רבו עליו כבר דין העבד שמל וטבל מבואר שהוא בכל דיני התור' כאשה א"ו לאזהרת רבו נאמר למען ינוח ע"כ פירוש דבריו שמעיקרא אמר שאם לאזהרת העבד עצמו הרי נזכר בלא תעשה שאמר הכתוב ועבדך ואמתך וא"כ למה חזר וכתב למען ינוח עבדך ואמתך כמוך אלא לאזהרת רבו עליו ואם תאמר שמה שחזר ואמר הכתוב למען ינוח עבדך ואמתך כמוך הוא לומר שיתן בו עוד עונש עשה ולא בא לאזהרת רבו עליו זה אי אפשר לפי שדין העבד שמל וטבל מבואר בכל התורה דינו כדין האשה וכמו שהאשה יש בה לאו ועוד עשה כך דין העבד שמל וטבל יש בו לאו ועוד עשה וא"כ מוכרח שמה שחזר ואמר הכתוב למען ינוח עבדך ואמתך כמוך הוא לאזהרת רבו עליו. ומעתה לא קשה מה שהקשה הרב הלח"מ שכוונת הרב המגיד שאמר מעיקרא שאם לאזהרת העבד עצמו כבר נזכר בלא תעשה כל מלאכה הוא כמו שהזכיר בתך שהיא האשה ואע"פ בעשה צריכה משום שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשי התורה כן הזכיר הכתוב העבד ואע"פ שאינו צריך שהוא דינו כדין האשה. ולמה לכתוב עוד למען ינוח עבדך ואמתך כמוך אלא ודאי אתא לאזהרת רבו עליו. ואם לענשו בעשה דהיינו שהכתוב בא להוסיף עוד עונש עשה עליו גם זה אפשר שלמה צריך לומר שיש בו עוד עונש עשה והרי כבר דין העבד שמל וטבל הוא בכל דיני התורה כדין האשה וכמו שבאשה יש בה לאו ועשה כמו שכתב רבינו בראש פרק ראשון דכל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה כן דין העבד שמל וטבל. ולמה צריך ליתן עשה בעבד שמל וטבל אלא ודאי בא לאזהרת רבו עליו הרי מבואר דברי הרב המגיד דשאני לא תעשה כל מלאכה כיון שהזכיר האשה הזכיר העבד אבל כאשר נאמר שבא למען ינוח עבדך וגו' כדי לענשו בעשה ודאי יקשה למאי צריך ה"ה הוא כמו האשה שיש בה עשה ולאו ולא הזכיר הכתוב בפרטות באשה כן בעבד לא היה לו לכתוב לפרט בעבד אלא ודאי שבא לאזהרת רבו עליו

פרק כ"א דין א' נאמר בתורה תשבות אפי' מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן וכו'. כתב הרב המגיד כוונת רבינו וכו' וכ"כ הרמב"ן בפירוש התורה שלי ובאו חכמים ואסרו הרבה דברים ע"כ. נראה לפי דברי הרמב"ן דהיינו שלא יאמר אדם לא אעשה המלאכות הכתובות בתורה אבל אעשה מה שאינן מלאכות ואהיה יגיע כל היום ואינו שובת לכן בא תשבות שצריך האדם לנוח בשבת על כל פנים שעושה שביתת שבת דאף אם עושה לפי שעה ושובת הרי מקיים תשבות. ואמר רבינו שהרבה דברים אסרו לעשות משום שבות אפי' שהוא לפי שעה מפני שהם דומים למלאכות או משום גזרה שמא יבוא מהן איסור סקילה כך כוונת דברי הרב המגיד נ"ל

דין י' ז' היו השקין גדולים וכו' כתב הרב המגיד וז"ל וכתב הרשב"א יראה לי שלא התירו אפי' ביטול לשעתו אלא בהפסד מרובה ע"כ. נ"ל דפירוש דבריו דדייק הכי דהוא חשיב דאפי' בשולפי זוטרי הרי בשעה שנופלים על הכרים לפי שעה מבטל כלי מהיכנו דכשתרצו כשליפי זוטרי דהיינו שיכול